הדרך השלישית – ההבדל בין מים לתה… 

בספרו "מעבר לדת" מציע כבוד הדלאי לאמה לקיים נתיב רוחני לא-דתי המתעלה מעל לתחרותיות ולמלחמות הדת בעולמנו, ומנסח מערכת של אתיקה לעולם המשותף לכולנו – אתיקה חילונית הנותנת את מלוא הכבוד למאמינים וללא-מאמינים כאחד.

במפגש הדהרמה שקיים ג'האדו רינפוצ'ה בת"א, במסגרת ביקורו בישראל בינואר 2020, שוחח רינפוצ'ה על האפשרויות הגלומות בדרך הזו להתמודד עם האתגרים וההזדמנויות הנקרות על דרכינו מידי יום.

אנו שמחים להעלות כאן בפניכם מבחר קטן ומרתק מדבריו של דברי הדלאי לאמה בעניין זה, המובאים מתוך ספרו "מעבר לדת" (הוצאת ידידי הדהרמה, תרגום לעברית: יסמין הלוי):

***

"לדעתי, אף שבני אדם יכולים להסתדר בלי דת, הם אינם יכולים להסתדר בלי ערכים פנימיים.

ההבדל בין שני הממדים דומה להבדל בין מים לתה. אתיקה וערכים פנימיים בלי תוכן דתי הם כמו מים – משהו שאנחנו חייבים לשתות כל יום כדי לחיות ולהיות בריאים. אתיקה וערכים פנימיים שנטועים בהקשר דתי דומים יותר לתה. התה שאנחנו שותים מורכב ברובו ממים, אבל יש בו גם מרכיבים אחרים – עלי תה, תבלינים, אולי קצת סוכר או מלח, כמו בטיבט – שהודות להם הוא נעשה משקה מזין ומשביע יותר, משהו שאנחנו רוצים לשתות כל יום. אבל המרכיב העיקרי בכל תה שנכין יהיה תמיד מים. אנחנו יכולים לחיות בלי תה, אבל לא נוכל לחיות בלי מים. בדומה לכך, גם אנחנו נולדים חופשיים מדת, אבל איננו חופשיים מן הצורך בחמלה.

…אם המפתח לאושר טמון, כמו שטענתי, במצב התודעה שלנו, הרי שגם המכשולים העיקריים להשגתו טמונים בו. המכשול הגדול ביותר העומד בפני רווחתנו האישית ויכולתנו לחיות חיים רוחניים ומספקים הוא ללא ספק המשיכה העיקשת שלנו לרגשות הרסניים ומזיקים.

…מנקודת מבט אבולוציונית, ברור שלכל הרגשות הבסיסיים שלנו יש מטרה. היקשרות, למשל, עוזרת לנו להכיר אנשים אחרים ולהתחבר איתם, הכעס עוזר לנו להרחיק מעלינו גורמים שמאיימים על רווחתנו והישרדותנו, הפחד מאפשר לנו להיות דרוכים ולהיערך לאיומים, והקנאה מאיצה בנו להתחרות באחרים כדי שלא נשכח את הדברים שחשובים לנו.

חשוב לזכור שהרגשות האלה אינם מזיקים כשלעצמם; כאמור, הם נעשים מזיקים רק כאשר עוצמתם אינה הולמת את הסיטואציה, או כשהם מתעוררים בנסיבות שאינן מצדיקות אותם.

…איבוד פרופורציות דומה מאפיין רגשות חזקים או קיצוניים של דחייה, כמו כעס, שנאה, בוז או טינה. למשל, כשאנחנו אחוזי זעם, מושא הכעס ייראה לנו שלילי בכל מאת האחוזים, ואילו כשאנחנו רגועים אולי נראה שהאדם או הדבר שעורר את כעסנו ניחן גם בתכונות נפלאות. עוצמת רגש מוגזמת פוגעת בכושר ההבחנה שלנו. אנחנו לא חושבים על ההשלכות של פעולותינו, לא בטווח הקצר ולא בטווח הארוך, וכתוצאה מכך איננו מסוגלים להבחין בין טוב לרע. לרגע אחד אנחנו נעשים מטורפים ממש, ואיננו מסוגלים לפעול אפילו למען טובתנו שלנו. ופעמים רבות כל כך אחרי האירוע, אחרי שהרגש מתקרר, אנחנו מתחרטים על מה שעשינו או אמרנו בשעת כעס!

אבל כיצד נתמודד עם התקלות הרגילות בחיים? גם במקרה זה שאנטידֶוָוה, ההוגה ההודי בן המאה השמינית, השיא עצות טובות במיוחד.

אם יש פתרון

איזה צורך יש לשקוע בדכדוך?

אם אין פתרון

מה הטעם לשקוע בדכדוך?

***

שיחת הדהרמה עם ג'האדו רינפוצ'ה התקיימה בת"א ביום חמישי 16.1.20. 

כבוד הדלאי לאמה מדבר על מעבר לדת – אתיקה, ערכים ורווחה: לצפייה אנא לחצו כאן 

 

 

​