המציאות של מלחמה
בוודאות, מלחמה והממסדים הצבאיים הגדולים מהווים את מקורות האלימות הגדולים ביותר בעולם. בין אם כוונותיהם הגנתיות או תוקפניות, תכלית קיומם של גופים אלה הינה להרוג בני אדם. עלינו לחשוב בזהירות על המציאות של מלחמה. רובנו חונכנו לראות בקרב צבאי כמשהו מעורר שיש בו תהילה – הזדמנות לגברים להוכיח את יכולותיהם ואומץ ליבם. צבאות אינם מנוגדים לחוק ואנו חשים שמלחמה היא דבר שמתקבל על הדעת. כללית איננו חושבים שמלחמה היא פשע או שקבלתה היא עמדה נפשעת. למעשה עברנו שטיפת מוח. במלחמה אין תהילה. אין משהו מושך. היא מפלצתית. טיבעה הוא סבל וטרגדיה.
מלחמה היא כמו שרפה בקהילה שהדלק שלה הוא בני אדם. אני מוצא את האנלוגיה הזו מתאימה ושימושית במיוחד. יש במלחמה המודרנית שימוש בסוגי אש שונים אבל אנחנו כל כך רגילים לראות זאת כמשהו מרתק ואנו משוחחים על סוג נשק מדהים כזה או אחר ומשתאים מהטכנולגיה מבלי לזכור, שהוא משמש לשריפת בני אדם. מלחמה דומה מאוד לאש גם באופן שהיא מתפשטת. אם איזור מסוים נחלש, המפקד שולח תגבורת. זה דומה לזריקת עוד אנשים לתוך האש. אך משום שעברנו שטיפת מוח לחשיבה כזו, איננו מתחשבים בסבלו של החיל. אף חיל אינו רוצה לההרג אן להפצע. אף אחד מיקיריו אינו רוצה שיאונה לו רע. אם חיל אחד נהרג או הופך נכה עוד חמישה עד עשרה בני אדם נפגעים – הקרובים לו וחבריו – גם הם יסבלו. אנחנו אמורים להיות בפחד נורא מהיקף הטרגדיה אבל אנחנו מבולבלים.
כילד, גם אני נמשכתי לצבאות. המדים נראו לי גנדרניים ויפים. אבל זה בדיוק איך שהפתוי מתחיל. ילדים מתחילים לשחק במשחקים שיום אחד יגרמו להם הרבה צרות. יש הרבה משחקים לשחק והרבה בגדים יפים ללבוש שלא יובילו יום אחד להרג של בני אדם. שוב, אם אנו כבוגרים לא נהיה מוקסמים ממלחמה לא נאפשר לילדים שלנו להתרגל למשחקי המלחמה. חיילים ששוחחתי עמם סיפרו לי שכאשר הרגו את האדם הראשון הם הרגישו שלא בנוח אבל בהמשך כאשר המשיכו להרוג זה הרגיש די נורמלי. בהנתן זמן מספיק אנו יכולים להתרגל לכל דבר.
ארגונים צבאיים הרסניים לא רק בזמן מלחמה. מעצם טבעם, הם המפירים הגדולים ביותר של זכויות אדם והחיילים הם הסובלים העיקריים דרך קבע. לאחר שלמפקד ניתנו הסברים מפורטים על חשיבות הצבא, המשמעת והצורך להביס את האויב, הזכויות למעשה נלקחות מהחיילים. הם נאלצים לוותר על רצונם האישי ובסופו של עניין להקריב את חייהם. יתרה מכך, ברגע שהצבא הופך לכח עוצמתי מתעוררת סכנה שהוא יהרוס את האושר של מדינתו הוא.
בכל חברה קיימים אנשים בעלי נטיות הרסניות והפתוי להשיג שליטה על ארגונים שיכולים להגשים נטיות אלה הוא עצום. אין זה משנה כמה שטניים ואפלים הדיקטטורים השונים, הם לא יוכלו לדכא אומות שלמות, לגרום לבעיות בין לאומיות, לפגוע באחרים ולהרוס את חייהם של אין ספור בני אדם, ללא האירגונים הצבאיים המקובלים על ידי החברה. כל עוד ישנם צבאות חזקים קיימת סכנה של דיקטטורה. אם אנו חושבים שדיקטטורה הינה צורת שילטון הרסנית ובזויה אזי עלינו להכיר שקיומם של ממסדים צבאיים חזקים הם אחת מסיבותיה העיקריות.
מיליטריזם עולה בכספים רבים. לנסות להשיג שלום באמצעות כח צבאי מטיל עול בזבזני על החברה. ממשלות מוציאות סכומי עתק על מערכות נשק שהופכות יותר ויותר מתוחכמות ואשר בעצם אף אחד לא באמת מוכן להשתמש בהם. לא רק כסף אלא גם אנרגיה ואינטליגנציה מבוזבזים תוך כדי הפחד שהולך ומתעצם.
עלי להבהיר שעל אף שאני מתנגד עמוקות למלחמה אינני מנסה לתמוך בגישה וותרנית. לעיתים נדרשת עמדה תקיפה כדי להתגונן מפני תוקפנות לא מוצדקת. למשל, ברור לכולנו שמלחמת העולם השניה היתה מוצדקת לחלוטין. הצילה את ״העולם הנאור״ מהדכוי של גרמניה הנאצית, כדבריו של ווינסטון צ׳רצ׳יל. לדעתי גם מלחמת קוריאה היתה מוצדקת מפני שנתנה לדרום קוריאה את ההזדמנות לפתח דמוקרטיה בהדרגה. אבל אנחנו יכולים לשפוט רק בראיה לאחור האם הקונפליקט היה ראוי מבחינה מוסרית. למשל ניתן לראות שבימי המלחמה הקרה למאזן האימה הגרעיני היה ערך. ואולם קשה מאוד להעריך את כל המקרים הללו בדייקנות. המלחמה אלימה ואלימות הינה בלתי צפויה. לכן עדיף לנסות להמנע מדרך זו במידת האפשר משום שאיננו יכולים לחזות אם התוצאה תהיה לתועלת.
למשל מאזן האימה במלחמה הקרה יצר הרתעה שעזרה לקדם יציבות. מאזן האימה לא יצר שלום אמת. ארבעים השנה האחרונות באירופה היו יותר העדר מלחמה מאשר שלום אמת. במקרה הטוב בניית הצבא לשמירת השלום משמשת רק כאמצעי זמני. כל עוד היריבים אינם מאמינים זה לזה קיימים גורמים רבים העלולים לזעזע את שווי המשקל. שלום אמת ודאי רק על בסיס של אמון הדדי.
