איגרת למתרגלים

למתרגלי התכנית "בודהיזם מאלף ועד תו" שלומות.
[אגב, ההנחיות הרצ"ב מתאימות למתרגלים באשר הם]…
אנחנו כבר בשנה החמישית של התכנית ובעוד חודשים ספורים ניקח חלק בקורס סופ"ש: "בודהיצ'יטה"; ובריטריט מדיטציות מיוחד בן 10 ימים – עם הנזיר שון.
ייחודה של התכנית הוא גם הקושי שבה: לימוד 2-3 נושאים בשנה ודגש על תרגול יומיומי אישי וקבוצתי בין הקורסים הנ"ל, לאורך השנה כולה.
במהלך תרגולינו האישיים חשו כמה מאתנו קושי מסוים בעת התרגול, ולעיתים אף תסכול.
שלחנו לנזיר שון, שמלווה ומנחה אותנו בתכנית, שאלה בנושא ואנחנו שמחים להעביר אליכם את תוכנה המלא, ללא קיצורים ובתרגום לעברית.
אנו סבורים שתשובת הנזיר שון מעמיקה ביותר ונותנת לנו כלים ישימים להתמודדות עם הקשיים שאנו חווים!
אתם מוזמנים לקרוא, ועדיף יותר מפעם אחת (-:
אנו  מקווים שתמצאו את התשובה מועילה אף לכם ומחזקת את התרגול האישי של כל אחד מכם.
נאחל לכם חג שמח לקראת יום העצמאות ותרגול מועיל!
ניפגש בקרוב,
צוות התכנית  "בודהיזם מאלף ועד תו"

 

הנחיות הנזיר שון

שאלה: אני חווה קשיים בתרגול מדיטציית השמטהה (בוויזואליזציה). אני מודע להנחיות המדיטציה ומבין שעליי לתרגל בסבלנות ובעקביות שוב ושוב, אבל עדיין קשה לי מאוד ואני חש אבוד במקצת.

חזרתי לתרגל קשיבות (מיינדפולנס, נתינת הדעת), ואני ממשיך לעשות זאת, אבל אני חושש שהמניע שלי אינו חזק כפי שהיה בעבר.

מה עליי לעשות? איך עליי להמשיך בתרגול המדיטציה?

 

הנזיר שון משיב:

התבקשתי לענות על בעיות שעולות בתרגול המדיטציה במסגרת התוכנית "בודהיזם מאלף ועד תו".

אעלה כמה נקודות עכשיו, שאני מקווה שתוכלו לפעול על פיהן, ואחר כך, כשניפגש, נוכל לדון בהן גם באופן אישי.

ראשית, בנוגע לכל תקופה ארוכה של לימוד ושל תרגול, הדבר החשוב ביותר עבורנו כמתרגלי דהרמה הוא תמיד לזכור את העיקרון של גורם ותוצאה. כאשר אנחנו מתרגלים קשיבוּת (נתינת דעת/ מיינדפולנס), או שהייה בשלווה (שמטהה), חשוב להבין שאי אפשר להתקדם בן-רגע בתרגול מדיטציה. הדבר לוקח זמן ומצריך השקעת מאמץ.

באופן כללי אתם משקיעים בתרגול שלכם זמן ומאמץ ככל יכולתכם. יחד עם זאת, יש לזכור שבפרק זמן של 24 שעות אנחנו מתרגלים רק כשעה-שעתיים, כך שיש לפחות 22 שעות שבהן סביר להניח שתודעתנו מוסחת מהתרגול שלנו, אפילו מתרגול פשוט של קשיבוּת (נתינת דעת).

כעת, לפני שתתרעמו ותאמרו: "כן, אבל אנחנו חיים בעולם הזה, יש לנו חיים, משפחה, עבודה…"; איני אומר שזה לא חשוב, זה בהחלט חשוב עבורכם. אבל עלינו תמיד גם להתבונן בעצמנו, להרהר ולבחון היכן אנחנו בחיינו ביחס לתרגולנו, או בתרגולנו ביחס לחיינו.

לדוגמה, בפרשנויות שמלמדות קשיבוּת (נתינת דעת/ מיינדפולנס) ובמיוחד שמטהה (שהייה בשלווה), נאמר בבירור שאפשר להשיג שמטהה מלאה תוך שלושה עד שישה חודשים אם מתקיימים כל ששת התנאים הפנימיים והחיצוניים הדרושים (שהם פשוט התפאורה). בהקשר הזה עלינו לבחון שני דברים:  (1) האם הסביבה שבה אנחנו נמצאים היא טובה מספיק? ו-(2) אם היא טובה מספיק, כלומר זה מקום מבודד ושקט, מה יש בנו שלא מאפשר לממש שמטהה? איך ייתכן שאיננו משיגים את ההתקדמות שמוזכרת בבירור בטקסטים?

חשוב להרהר שוב ושוב בארבע אמיתות הנעלים, ובמיוחד באמת הסבל. המטרה אינה לגרום לכך שנחוש דיכאון, המטרה היא שההתרגלות בהתבוננות הזאת תוביל לתחושה של קבלה. אנחנו במצב שטבעו הוא חוסר סיפוק. עלינו להכיר בכך באמצעות תרגול התבוננות מדיטטיבית; להבין שכל מצב שבו נמצא עצמנו לא יעניק לנו סיפוק מתמשך. זאת המשמעות של דוקהה, סבל או אי-נחת.

באופן כללי, במסורת התרוואדה מהרהרים בעיקר בדוקהה של הדוקהה (חוסר הסיפוק שבחוסר הסיפוק), כלומר ברמה הגסה של חוסר סיפוק או הסבל, בכאב הקיום; וכתוצאה מההרהורים הללו רוצים להיחלץ ממנו, מבקשים להשיג חירות אישית.

כאשר עולים על דרך המהאיאנה, מהרהרים יותר בסבל השינוי ובסבל ההתניה החודרת-כול. זאת התבוננות בשורש הקשיים שאנו נתקלים בהם במסגרת הקיום הנגוע, או הסמסארה. כל חוויה שנחווה לעולם לא תביא לנו את הסיפוק שאנחנו משתוקקים לו. גם אם נאמר: "לא, אני לא באמת מצפה למשהו", אנחנו מצפים להשיג דבר מה באמצעות כל פעולה שאנחנו עושים – פיזית, מילולית, או מנטלית; ומה שאנחנו רוצים מהדבר שהשגנו הוא לחוש סיפוק או שביעות רצון.

במסגרת הקיום הנגוע – כלומר החוויות הסובייקטיביות הנוצרות על ידי הקרמה השלילית שנובעת מרגשות הרסניים, שמקורם בלבול, בורות – אפשר לדבר על שתי האמיתות, האמת המוחלטת והאמת המוסכמת. במסגרת האמת המוסכמת, עד שנשיג את ההופעה של טוהר לא נגוע מעבר לכל העוֹדפוּת או ההרחבות  (elaborations), כלומר גוף ההנאה העילאי של הבודהה וגופי ההאצלה השונים שמוקרנים ממנו – כל חוויה סובייקטיבית שתהיה לנו, בין שהיא מושפעת מזיהומים גסים או מזיהומים מעודנים, לא תביא לנו את הסיפוק שאנחנו רוצים בו. זהו הגורם שמניע אותנו ברמה הקיומית הבסיסית שלנו.

באמצעות הרהורים כאלה עלינו להכיר בכך שכל עוד אנחנו בעלי תודעה – מעולם השאול התחתון ביותר ועד לרגע האחרון של הבודהיסטווה ברמה העשירית יש עדיין זיהום, גס או מעודן – אנחנו עדיין לא נֵעורים, אנחנו עדיין "ישנוניים". עלינו להשקיע מאמץ כדי לנטוש את הזיהומים, עד שנשתחרר מהם לחלוטין ונשיג ערות מלאה. זה דורש מאמץ רב.

בנוגע לתרגול שלנו אנחנו יכולים לומר: "הו, זה לוקח המון זמן", "אין לי יותר כוח לזה", "אין לי יותר סבלנות לזה". הייתי מציע לצעוד צעד אחד אחורנית מעצמנו, מהתרגול שלנו, מצורת התרגול שלנו, מהישיבה על הכרית, מהפגישות בקבוצה וכו' ולהתבונן בעצמנו ובמה שאנחנו רוצים להשיג מתרגול תורת הבודהה. כי הבודהה לא הציע תיקונים קצרי טווח; במקום זאת, הבודהה אמר: "זה מצב הדברים, זה הקיום, זה הסבל; יש לו גורם ואפשר להיפטר ממנו אם תשקיעו מאמץ לממש את הדרך".

מורנו קיאבג'ה דנמה לוצ'ו רינפוצ'ה אמר תמיד שאין טעם רק לדקלם או לדעת את המילים של נוסחת המקלט, או תפילת המקלט; במקום זאת עלינו לבטוח במושאי המקלט באופן סובייקטיבי, חווייתי, מתוך הבנת משמעותם. רינפוצ'ה היה תמיד משתמש בדוגמה של מצב בו אנחנו נמצאים באזור המרוחק ממקום יישוב, מתחילה סערה, עננים מצטברים ועומד לרדת גשם מעורב בשלג, שהופך לברד (הברד בטיבט יכול להגיע לגודל של כדורי גולף, סכנת חיים ממש) ויודעים שחייבים לבקש מקלט; מחפשים מערה ונכנסים לתוכה ומוצאים בה מקלט. כך גם עלינו להכיר שיש לנו את מה שבמקרה הטוב ביותר יימשך כפי שהוא, אך סביר יותר שייעשה גרוע יותר. כולנו נחווה את הקשיים שבאים עם ההזדקנות, והמחלות שמתלוות אליה, אם נהיה מספיק בני מזל ונגיע לגיל זקנה. יש להרהר בכך, ויותר מכול להרהר בחיים קודמים וחיים עתידיים, בטבע התודעה, ברצף שלה, להבחין שהתודעה היא תמיד החוויה הסובייקטיבית.

מה שצריך להרהר בו כאן הוא שבמקרה הטוב ביותר נישאר במצב הקשה הזה בו אנחנו מוצאים את עצמנו, מצב שמטבעו אינו מביא את הסיפוק והנחת שהיינו רוצים בהם. ניקח לדוגמה מצב של מחלה מסכנת חיים, סרטן למשל. אם יאמרו לך שחלית בסרטן בתחילה תיכנס להלם, תגיב בפניקה, תבקש מהרופאים לעשות משהו, לעזור לך להיפטר מהמחלה הזאת, לעשות את מה שצריך – לחתוך אותך בסכין, להכניס בך רעלים, לתת לך הקרנות, העיקר שיסלקו מתוכך את הסרטן, כי הוא מסכן את החוויה המידית של חייך. כשזה קורה הדבר הראשון שהרופא יאמר לך הוא שעליך להירגע, שהוא יעשה את כל מה שאפשר כדי לסלק את הסרטן, אבל עליך להיות רגוע, כי עליך להיות במצב תודעה יציב כאשר תעבור את כל הטיפולים הללו.

בדומה לכך, כאשר טבע הסבל של המציאות מתגלה לנו על ידי הבודהה, זה צריך לגרום לנו הלם, ועלינו להגיב כמו חולה הסרטן, עלינו לומר – "מה הגורם, איפה הגידול, חתכו אותו, הוציאו אותו, אני רוצה להיפטר ממנו". אנחנו חשים תמיד שאנחנו יכולים להיפטר ממה שלא רצוי לנו. אנחנו יודעים שכל מחלה שנלקה בה אינה חלק בלתי נפרד מאתנו; זאת הרי הסיבה שאנחנו לוקחים תרופות. לדוגמה, אם התקררנו ניקח תרופה נגד התקררות, ובאותו אופן אם אנחנו סובלים מסרטן ניקח כל תרופה שמתאימה לסוג הסרטן המסוים שיש לנו, בין שזה ניתוח, טיפול כימותרפי, הקרנות, נעשה את כל מה שצריך כדי להשתחרר משורש המחלה לפני שהיא תשתלט עלינו ותהרוס אותנו. כך שאנחנו יודעים שאם ניקח תרופות נוכל להשתחרר מהמחלה, כי המחלה אינה חלק בלתי נפרד מהווייתנו.

באותו אופן, כאשר אנו מהרהרים בטבע התודעה אנחנו מבינים שהחוויה של הרגע המידי, חווית הדוקהה, האי-נחת, חוסר הסיפוק, אינה חלק בלתי נפרד מאתנו. מדוע? כי היא משתנה כל הזמן, כך שאנחנו יודעים שהיא אינה קבועה; אבל כל עוד אנחנו בסמסארה, בקיום הנגוע של בעל תודעה, טבע חוויית הדוקהה הוא משהו מתמשך. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות כדי להיפטר מהחוויה הזאת הוא להתעורר ממנה. בדומה לחלום, בין שאנחנו חולמים חלום נעים מאוד או סיוט, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כדי להשתחרר מחוויית החלום הוא להתעורר ממנו. כך גם המילה "בודהה" פירושה מי שהתעורר, שנֵעור; יש להתעורר לא רק מהסיוטים, מחוסר הסיפוק הגס שחווים בשלושת עולמות הקיום התחתונים, אלא גם מהחלומות הנעימים, מהחוויות הנעימות שחווים במשך דרכי הלימוד (דרכי הצבירה, ההכנה, הראייה והמדיטציה) ורמות הבודהיסטווה (הלא-טהורות והטהורות) עד שמשיגים את הדרך ללא לימוד נוסף, בה אין שום דבר נוסף שצריך לדעת; מי שהשיג אותה הוא יודע-כול, הוא נֵעור או בודהה.

לפיכך, כאשר התרגול נהיה קשה, התבוננו שוב ושוב בטבע הדברים שבסופו של דבר הוא בלתי מספק, ועל ידי כך הפיחו רוח חיים מחודשת בנחישות ההתחלתית להשתחרר מגורמי חוסר הסיפוק. חיוני להרהר ללא הרף בטבע הקיום ואז לפעול כדי להשתחרר ממנו. בכל תרגול בודהיסטי – בין שזה במסורת התרוואדה, המהאיאנה או הווג'רהיאנה – הכרחי להרהר שוב ושוב בארבע אמיתות הנעלים, בטבע הדוקהה של הדברים, ולהביא לרצון להשתחרר מזה, תחושה של נחישות להיחלץ.

החוויה המידית של דוקהה שיש לנו היא הבסיס המשותף לכל מסורות התרגול הבודהיסטי; כאשר תמצאו את עצמכם חווים קשיים הרהרו ללא הרף בזאת. ובעיקר – וזה המפתח למה שאני מנסה לחלוק אתכם כאן – כאשר התרגול הופך להיות משעמם, כאשר התרגול הופך להיות קשה, יש להכיר בכך כמכשול. אנחנו מדברים על מכשולים במיוחד בווג'רהיאנה, שם עושים תרגולים שונים לסילוק מכשולים. אבל אני סבור שטוב להיזכר במאסטר בן המאה ה-18 מאמדו, גוּנדָן גַ'מפֶּליָאנג,שאמר שכדי לזהות משהו כמכשול לא צריך שיהיו לו קרניים או בגדים מרופטים. מכשול הוא מה שמרחיק אותנו מהדרך. כאשר אנחנו על הדרך הארוכה של הבנת לימוד הבודהה, המכשולים העיקריים עבורנו הם תחושות של ספקות, שעמום וציפיות שלא מתממשות שיש לנו מעצמנו. העובדה שיש לנו את הציפייה המעודנת מאוד הזאת, גורמת לנו להיות מוטרדים, לחוש פחד או להטיל ספק בכך שאנחנו מתקדמים בכלל, וזהו מכשול מתוצרת עצמית.

קיאבג'ה טרולשיק רינפוצ'ה נהג לומר לנו שהרעיונות האלה של תקווה ופחד הם כיד מושטת לעבר כל המכשולים החיצוניים-לכאורה של הפרעות שונות, רוחות ושדים וכל מה שתרצו. שום מכשול חיצוני לא יפגע בנו כאשר התקווה והפחד הפנימיים האלה בנוגע לתרגולנו לא קיימים. כך שעליכם להרהר ללא הרף בטבע הדברים. אם תחושו שעמום, תסכול או ספקות – הפנו מיד את ראי ההתבוננות פנימה כלפי עצמכם וחפשו את הגורם לשעמום, לתסכול או לספק, מצאו את התקווה או הציפייה שיש לכם כלפי עצמכם או כלפי התרגול, והיפטרו מהן.

בתחילת דבריי הזכרתי שישה תנאים להתקדמות במדיטציה, אחד מהם הוא שביעות רצון. שביעות רצון פירושה להיות ברמה עמוקה מאוד ללא תקוות ופחדים, ללא ציפיות. מכאן ברור שכאשר מדובר בהתקדמות ממשית בתרגול המדיטציה אנחנו האויב הגרוע ביותר שלנו. לאמה טארצ'ן רינפוצ'ה אמר לי פעם שעם התרגול עולים תסכול, ספקות, תקוות ופחדים, וכאשר התרגול מתקדם יפה יש חוויה של מדיטציה טובה – שנקראת "nyam" (סוג של חוויות מדיטציה שבדרך כלל מחולקות לשלושה: תחושת אושר בתרגול; תחושת צלילות בתרגול; ותחושה של שהייה ללא מחשבות, אי-מחשבה, פתיחות של התודעה). כאשר אלה מתהווים בתרגול, ברמה הטובה והרעה, צריך לזהות אותם באמצעות התבוננות פנימה, אבל לא להפסיק את המדיטציה אלא לעבור דרכם. צריך להיות מאוד זהירים כאן, כי קל מאוד להיתפס בחוויות נעימות אלה. אם אנחנו נתפסים בהן תרגולנו נהרס, אנחנו הולכים בדרך שגויה, מטעה. אולי זה נראה יפה מאוד, אבל בסופו של דבר זה לא יביא אותנו לשום מקום. עם זאת, עלינו לדבוק בתרגול שלנו, לעבור דרך החוויות האלה של תסכול וספק כאשר מתעוררות בעיות בתרגולנו; ואילו כאשר התרגול שלנו יתקדם ונחווה את ה"nyam" או חוויות המדיטציה האלה של אושר, צלילות, אי-מחשבה וכו', יש לעבור דרכן, לצאת מהחוויות האלה, ורק אז הן ייהפכו למימושים. כך שעלינו להמשיך לתרגל, להמשיך לעודד את עצמנו באמצעות הרהור בטבע הדברים, בארבע אמיתות הנעלים, ואם אפשר אז גם בשתים-עשרה חוליות ההתהוות התלויה ובתלות הגומלין, בבודהיצ'יטה כשאיפה ובבודהיצ'יטה כמעשה, ואם תוכלו אז גם בבודהיצ'יטה המוחלטת.

כפי שהזכרתי קודם, לימוד הלאם-רים (שלבי הדרך להארה), למשל, נעשה באופן מדורג, אבל כאשר קיבלנו כבר את כל לימוד הלאם-רים יש להשתמש בלימוד הרלוונטי מתוכו לפי הצורך האישי בזמן מסוים. לפני שנים רבות הלכתי לפגוש את לאמה זופה רינפוצ'ה. חברי ג'וש אמר לי שעליי לבקש מרינפוצ'ה הנחיות מדיטציה על הלאם-רים, ושרינפוצ'ה נותן מין טופס שבו נאמר כמה זמן צריך להקדיש למדיטציה על כל נושא. כשפגשתי את רינפוצ'ה ביקשתי ממנו הנחיות כאלה. רינפוצ'ה השיב שמכיוון שאני כבר למדתי את כל הלאם-רים גם מפי הדלאי לאמה וגם מפי דנמה לוצ'ו רינפוצ'ה, אני כבר יודע את הלאם-רים ועליי פשוט לקחת מתוכו את מה שאצטרך בכל זמן נתון. הייתי צריך להיות מעודד ומרוצה מעצתו של רינפוצ'ה, אבל חשתי אכזבה מכך שלא קיבלתי את ההנחיות שאחרים קיבלו. נפגשתי מיד אחר כך עם קיאבג'ה דנמה לוצ'ו רינפוצ'ה, וביקשתי גם ממנו הנחיות למדיטציה על הלאם-רים. דנמה לוצ'ו רינפוצ'ה אמר לי בדיוק את אותם דברים שאמר לאמה זופה רינפוצ'ה. כך התפתחה בי תחושת ביטחון באופן השימוש שעלינו לעשות במה שלמדנו לא רק בהקשר של שלבי הדרך להארה, אלא גם בהקשר של תרגול הדרך הבודהיסטית כולה. מתוך המאפיינים הבלתי רגילים של הלאם-רים אנחנו יכולים להבין איך כל השיעורים של הבודהה תואמים זה לזה וכך נמנעים מהגרוע במעשים הלא-ראויים – נטישת הדהרמה.

בסופו של דבר, ככל שנהרהר שוב ושוב בשלבי הדרך להארה ונפתח היכרות טובה אתם, כך נהיה מוכנים, כמו חייל שמתאמן בכל היבטי הלחימה כך שכשיגיע לשדה קרב כלשהו תהיה לו הבנה בסיסית של כל השיטות שנחוצות לניהול הקרב, וככל שהחייל משתתף בקרבות רבים יותר כך הוא מכיר טוב יותר את שיטות הלחימה והופך להיות חייל טוב יותר. באותו אופן, עם היכרות טובה עם שלבי הדרך להארה באמצעות התבוננות חוזרת ונשנית בנלמד והטמעתו בתוכנו, בכל פעם שניתקל בקשיים בדרך הרוחנית, קשיים שהם אויבינו, נדע בדיוק איך עלינו לפעול מתוך שלבי הדרך להארה.

כפי שאטישה השיב לדרומטונפה כאשר נשאל פעם איזה לימוד מסוים הוא העמוק ביותר: "הלימוד שאתה נזקק לו ברגע מסוים הוא עבורך העמוק ביותר באותו רגע". באופן כללי אפשר לומר שלימוד מוביל הווג'רה עמוק יותר מלימוד מוביל הסוטרה, וזה נכון כשמשווים ביניהם, אבל האם זה עמוק יותר עבור מתרגל א' לעומת מתרגל ב'? זה סובייקטיבי לגמרי.

כך גם בהקשר של מוביל הווג'רה. יש האומרים, למשל, שטנטרת יאמנטקה היא חשובה מאוד, כל אחד צריך לתרגל אותה. אבל לא בטוח שתרגול זה הוא באמת המתאים ביותר עבור מתרגל מסוים. יש סיפור בטיבט מימי מלך הדהרמה הטיבטי הראשון, סוֹנגצֶן גאמפּוֹ על מתרגלים שתרגלו את מנג'ושרי. מנג'ושרי הופיע להם בחזיונם ואמר להם: "אף על פי שאתם רואים אותי פנים אל פנים בחזיונכם, קשר הקרמה שלכם הוא עם צ'נרזיג. ההאצלה האנושית שלו הוא סונגצן גאמפו בטיבט. עליכם לפגוש אותו". הם הלכו לפגוש את המלך וראו שהמלך הוא סוג של מצביא, הופעתו זועמת, האנשים סביבו הרבו לאכול בשר, והם התקשו להאמין שאכן המלך הוא ההאצלה של צ'נרזיג, התגלמות החמלה. המלך הזמין אותם אל תוך אוהל, ושם הסיר את כובעו. על הקודקוד שלו הם ראו את אמיטבהה ואמונה עזה התעוררה בלבם. הנקודה של הסיפור היא שמה שמתאים למתרגל אחד לא בהכרח מתאים למתרגל אחר. לדוגמה, אם מישהו הוא אדם כועס במיוחד, אז הלימוד על אהבה וחמלה, מידת ההשתוות וכדומה מאוד מתאים לו; ואילו אם מישהו הוא אדם קנאי, הלימוד הזה יהיה מועיל במידה מסוימת, אבל אינו הלימוד המתאים ביותר לאותו אדם. הלימוד שיתאים לו יותר יהיה הלימוד על שמחה בחיוביות של הזולת, כי ללימוד הזה יש השפעה גדולה יותר על הרגש העוכר העיקרי של אותו אדם.

אתם כולכם בוגרים, השתתפתם בקורסי דהרמה פעמים רבות; אין צורך שתשמעו עוד ועוד שיעורי דהרמה, במקום זאת עליכם להרהר בשיעורים שכבר קיבלתם. המסורת בטיבט היתה שהתלמיד מקבל מהלאמה לימוד של חלק קטן מהדהרמה, ואת זה התלמיד היה מתרגל כל חייו. בביוגרפיה של הלאמה הגדול מאמדו, שאבקאר (Tsodruk Rangdro, באנגלית "The Life of Shabkar, the Autobiography of a Tibetan Yogin"), שאבקאר מזכיר חוויה שהיתה לו כששהה במרכז טיבט. הוא קרא את סיפורי החיים של 84 מהאסידהא הודים, והרהר בכך שכל אחד מהם הגיע להארה בהתבסס על לימוד דהרמה קטן בהיקפו, ואילו בטיבט לימוד הדהרמה הוא בהיקף נרחב מאוד אבל לאיש אין מימושים רוחניים כמו אלה של המהאסידהא ההודים. וכך, הוא אמר, נכונה האמירה ההודית ש"ההודים מתרגלים דהרמה אחת ומממשים את כל הדהרמות (כלומר מתרגלים שיטה אחת ומגיעים להארה) ואילו הטיבטים מנסים לתרגל את כל השיטות (או כל ישויות-התרגול השמימיות) ולא משיגים דבר". חִשבו על כך. בנוגע לתרגול הרוחני המסוים שלנו עלינו לקחת את מה שנחוץ ברגע מסוים ולהמשיך, אנחנו לא צריכים עוד ועוד שיעורים, אנחנו פשוט צריכים לתרגל את מה שכבר למדנו ורק אז נתקדם.

כמתרגלים שאינם נזירים, מה שאתם צריכים הוא הנחיות תמציתיות; אם יש לכם הנחיות כאלה ואתם מתרגלים אותן למעשה ומבינים אותן, התקדמותכם תהיה מהירה יותר מאשר אם תלמדו את מלוא היקף ההשכלה במנזרים – דודרא, לוריג, טאריג, רמות ודרכים וכן הלאה. כמובן שאין שום רע בלימוד הנושאים האלה, אבל זה מיועד לאדם שיש לו את הזמן להשקיע בכל הלימודים האלה. לאלה בינינו שאין להם את הזמן הזה (טענה שנשמעת כל הזמן במערב), אם אין לכם זמן עליכם להתמקד בתמצית הטריפיטאקה (שלושת מערכי הדרשות של הבודהה) ולתרגל את זה. לפיכך מה שאנחנו צריכים הוא את הלאם-רים והנחיות למדיטציה. בזמן ישיבת המדיטציה עלינו לנסות להביא לשינוי עמוק בתודעתנו, למיקוד בתוך תודעתנו. בהנחיות המדיטציה של שלבי הדרך להארה, או של ריטריט, נאמר שבזמן שלאחר המדיטציה צריך לקרוא ולהרהר רק במה שיחזק את המדיטציה עצמה. לדוגמה, אם מפתחים את תחושת הנחישות להיחלץ, היא תתהווה באמצעות הכרת טבע הדוקהה, האי-נחת, של הדברים. עלינו להיות פרקליטיו של השטן וליהנות תמיד – ממאכלים ומשקאות, מסרטים, ממוסיקה וכו' – ולבחון אם בסופו של דבר ההנאות האלה מביאות לנו את הסיפוק שאנחנו מבקשים או לא. הרהרו בכך באמת ללא הרף, וכך בכוח מה שמתבוננים בו בזמן שלאחר ישיבת המדיטציה, הדבר ישפיע על המדיטציה עצמה.

ישיבת המדיטציה עצמה צריכה להיכלל במסגרת מסוימת, וכך תוכלו להשתמש בסדהנה של בודהה שאקיאמוני, או אם זה לא מתאים לכם יש את התרגול של מנג'ושרי שהזכרתי קודם לכן, ואפשר לדמיין את מנג'ושרי לפנים, ואפשר לעשות זאת עם טארה או עם צ'נרזיג, או עם כל ישות-תרגול שמימית שתרצו. אולי תנסו את ישויות-התרגול השונות, עד שתגיעו לישות-תרגול שמימית שאתם מרגישים אתה הכי נוח, והשתמשו בה כמושא המדיטציה שלכם אליו פונים בתפילה ובקשה, וזה ישמש לייצוב התרגול וגם כזרז לתרגול.

למשל, בתרגול המקדים של לוֹנגצֶ'ן-נייִנגטיג וגם בתרגול המקדים של דזוגצ'ן יש את השיטה של ויזואליזציה של גורו רינפוצ'ה או ווימלאמיטרה על הכתר או על כתף ימין. הרעיון הוא לזכור כל הזמן שמורה הרוח הוא בלתי נפרד מגורו רינפוצ'ה או מווימלאמיטרה, במטרה לזכור את הנחיות מורה הרוח ולמזג אותן בתודעתנו ללא הרף. באופן דומה, אם אתם מדמיינים את גורו רינפוצ'ה או בודהה שאקיאמוני, או את ווג'רהפאני, מנג'ושרי, טארה, צ'נרזיג – ישות-תרגול שמימית כלשהי, על הכתר או על הכתף הימנית שלכם, בכל שתלכו תהיו תחת עינו הפקוחה של הבודהה, כמו שהבודהה עצמו אמר בסוטרה: "בכל מקום בו תחשבו על הבודהה – שם הבודהה נמצא". מדוע? כי הדהרמהקאיה (גוף האמת של הבודהה) היא חודרת-כול, הג'ניאנאקאיה (גוף אמת החוכמה של הבודהה) היא חודרת-כול, כי היא אחת עם הריקות, ולפיכך "בכל מקום בו יש ריקות יש גם את ההכרה היודעת-כול של אותה ריקות, בלתי נפרדות". כך שידיעת-כול של הבודהה, אינסופית כחלל, נוכחת תמיד. כאשר נדמיין את הבודהה על ראשנו נזכור את מורה הרוח שלנו שהוא עבורנו התגלמות הבודהה – אם זה הדלאי לאמה, או דנמה לוצ'ו רינפוצ'ה, או ג'האדו רינפוצ'ה – ונזכור את הנחיות התרגול שקבלנו ממנו. כמו שטרוּלשיק רינפוצ'ה נהג לומר לנו " להיות כמו ילד שובב תחת עינו הפקוחה של המורה". בכל שנלך ניזכר ללא הרף במורה הרוח ובהנחיותיו וכך נטמיע אותן בזרם התודעה שלנו ונוכל להתקדם.

אל תחשבו שההתקדמות הרוחנית רחוקה, ושצריך לעלות על מטוס כדי להגיע אליה. היא קרובה מאוד בתנאי שפועלים למצות אותה, כמו שכאשר יש לנו חלב צריך לחבץ אותו כדי לקבל את החמאה. אם לא נחבץ לא תהיה לנו חמאה.

אנא המשיכו עם התרגול, המשיכו ללמוד עם מוריכם, אבל השיעורים האלה צריכים להגביר את מה שכבר למדתם, אל תלמדו יותר מדי נושאים חדשים ללא צורך. תרגול הנחיות מכוונות הוא תמיד הטוב ביותר. נצלו את ההזדמנות כשהמורה נמצא לשאול שאלות על התרגול שלכם, איך להעמיק אותו, איך להחיות אותו. שאלו את השאלות האלה כל הזמן. כמו כן הפנו את תפילותיכם ובקשותיכם ללאמת השורש שלכם. לרבים מאתנו זהו הדלאי לאמה, ואז אפשר לדמיין אותו בלתי נפרד מישות-התרגול השמימית שבחרתם לתרגל או מבודהה שבו אתם רוצים להתמקד, או שתתמקדו בדלאי לאמה בדמותו הרגילה. בלימוד של ווג'רהיוגיני נאמר שלא בהכרח חייבים לדמיין את מורה הרוח בהיבט של בודהה ווג'רהדהרמה; אם אמונת המתרגל ומסירותו יציבות מספיק אפשר לדמיין את מורה הרוח בהיבט הרגיל שלו, לראות בו את התגלמות הבודהה ולפנות אליו בתפילות ובקשות. כל זה סובייקטיבי, כך שאי אפשר לומר "זה נכון עבורך, וההוא לא נכון עבורך". זה תלוי בכם. אנא זכרו זאת, והפנו את תפילותיכם ובקשותיכם ללא הרף, דקלמו את תפילות הלאם-רים, שלמעשה הן מדיטציות של התבוננות בשלבי הדרך להארה שמטרתן לקיים את כל שלבי הדרך בחוויותינו המידיות.

אם אתם חושבים: "הו, אני לא גלוקפה, אני ניינגמפה" תוכלו למצוא את כל נקודות המפתח של שלבי הדרך להארה בתרגול המקדים שלכם אם תדעו איך לחפש אותן. כך גם לגבי כל התרגולים המקדימים – אפשר למצוא את כל נקודות המפתח שלהם בתפילות רחבות ההיקף של שלבי הדרך להארה, הן שונות רק בצורה, מבחינת התוכן הן זהות. כך גם עם לימוד הלאם-דרה של מסורת הסאקיה וכך גם עם הלימוד המקדים של מסורת הקאגיוּפה, או בשלבי הלימוד של טנ-רים כפי מופיעים ב"עיטור החירות" של גאמפופה או בכתבי דאגפו להארג'ה.

חשבו על כך שוב ושוב, ככל שתרבו להרהר נכונה בהצגות השונות הללו כך תעמיקו ללב הלימוד ותחזקו את מה שכבר למדתם. אם באמצעות ההרהורים בהנחיות תרגול שונות תתחילו לחוש סוג של כיתתיות, או תתחילו לחשוב "זה יותר טוב מההוא", סימן שלא ירדתם לעומקם של הדברים, ואתם עדיין תועים. לכן צריך הנחיות תרגול וצריך לתרגל אותן כדי למצות את החמאה. ההרהור הוא תהליך חיבוץ החמאה. קיבלנו כבר כל כך הרבה שיעורים, עכשיו עלינו להתיישב ולחבץ קצת כדי למצות את המהות. אם נעשה זאת נרגיש תחושת התקדמות והרעיון שאנחנו לא מגיעים לשום מקום עם התרגול שלנו ידעך באופן טבעי, וכך נוכל להתקדם. אנא נסו לפעול כך.

מצדי, מבחינת מה שאתם רוצים ממני, אני אנסה לענות על שאלותיכם ולעודד אתכם, אבל העידוד הממשי אינו נובע מהאדם אלא מהלימוד. ב"עיטור סוטרות המהאיאנה" (Mahayanasutralamkara) נאמר: "הסתמך על התורה, לא על המורה". במקרה שלי, אני לא מורה, אני ידיד ואעזור לכם כמיטב יכולתי. בקשו הנחיות לתרגולים שכבר קיבלתם והעמיקו את התרגולים הללו, אל תבקשו תרגולים חדשים. אם אתם חשים משועממים עם התרגולים שיש לכם, אתם לא צריכים תרגול אחר, אתם רק צריכים להתבונן בתרגול הזה מזווית אחרת. כמו למשל, כאשר מתרגמים ספר, לדוגמה סדהנה, וחשים שעמום רב, באותו רגע צריך לעזוב את התרגום ולעבור לקרוא משהו אחר. כדי לתרגם היטב סדהנות (אני מדבר מניסיון) צריך לקרוא מדע בדיוני, כי שם מדברים על מפלצות ושדים עם מאות ידיים ומאות זרועות, ואז כשחוזרים לתרגום מה שקראנו מהווה מקור השראה. כך גם אם מתרגמים שירה, קריאת ספרות של מדע בדיוני לא ממש תעזור, צריך לקרוא שירה, ואז כשחוזרים לתרגום זה מאוד מועיל. באופן דומה, קבלו שיעורים שיעזרו לכם בתרגולים המסוימים שלכם, שאלו שאלות ושקלו את התשובות שוב ושוב עד שמשהו יגע ללבכם. חיוני להשתמש בזמן שבין המדיטציות כדי להתקדם בתרגול הרוחני.

אנא הקדישו היטב את פוטנציאל הזכות שאתם צוברים, פנו בתפילות ובקשות אל מורה הרוח שלכם, ואין צורך ביותר מכך.

כמו שהזכרתי – הדלאי לאמה, דנמה לוצ'ו רינפוצ'ה, ג'האדו רינפוצ'ה, לאמה זופה רינפוצ'ה, או כל מורה אחר שאתם מחשיבים כמורה הרוח שלכם – פנו אליהם בתפילות ובקשות, מפני שבאמצעות תפילות ובקשות למורה רוח אחד אפשר למצוא את כל שאר המורים במורה האחד, כפי שנאמר בהנחיות התמצית של קרמה צ'גמה. למשל, אף כי ייתכן שראיתם רק פעם אחת את הדלאי לאמה, אבל הוא באמת נגע ללבכם, ואילו המורה העיקרי שממנו קיבלתם הנחיות הוא מורה אחר, אם תפנו בתפילות ובקשות לדלאי לאמה בעקיפין אתם פונים בתפילות ובקשות גם למורה שלכם. כמו שהזכיר גן לאמרימפה כשלימד שמטהה – אם תעשו כך תגיעו לנקודה בה כאשר אתם מתפללים ומבקשים ממורה אחד בו זמנית אתם מתפללים ומבקשים מכל מוריכם, כי ברמה המוחלטת, דהרמהקאיה, הם כולם אחד.

זכרו זאת, אנא התפללו היטב למורה הרוח שלכם, תרגלו היטב ונסו להבין את הלימוד כמיטב יכולתכם.

20 אפריל 2015

ספרייה ולימוד

ספרים בהוצאת ידידי הדהרמה

"טיפוח הפוטנציאל האנושי"

ג'טסונמה טנזין פאלמו  

בספרה "טיפוח הפוטנציאל האנושי" (שש השלמויות) מעניקה לנו ג'טסונמה טנזין פאלמו מבט רחב על האימון הבודהיסטי מעבר לישיבה על הכרית. ספרה הינו תרגום הקורס שנתנה בישראל ב-2006. למידע נוסף ורכישה