יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

"אבי היה ארבע שנים במלחמתם, ולא שנא אויביו ולא אהב.
אבל אני יודע, כי כבר שם בנה אותי יום-יום משלוותיו
המעטות כל-כך, אשר לקט אותן בין פצצות ובין עשן,
ושם אותן בתרמילו הממורטט
עם שארית עוגת-אמו המתקשה.
ובעיניו אסף מתים בלי שם, מתים רבים אסף למעני,
שאכירם במבטיו ואוהבם
ולא אמות כמוהם בזוועה…

הוא מילא עיניו בהם והוא טעה: אל כל מלחמותי יוצא אני."
יהודה עמיחי.

*
ביום הזה, בו ליבנו שותת דם וכאב, נזכור.

נזכור את הכאב הזה שממלא כל פינה בגוף, חובט, מכה, חונק, מזכיר שכך נראים חיינו כבר עשרות בשנים.
את הבכי, והקינה, והשתיקה והמבט כבוי העיניים.
את ילדינו שהפכו לעלמים ועלמות – ונשארו כאלה כבר שנים רבות.
את הפחד המצמית של אלה שעדיין לא במשפחת השכול, שרק לא יבוא היום הארור הזה.

כבר עייפנו מללחום. כבר עייפנו מלנער את אבק הקרבות. כבר עייפנו מלנחם, ולבכות, ולהתנחם.
עייפנו מלמות.
נזכור את כולם. את יפי הבלורית, ואת מתיו של אבי, ואת כל המלחמות הרבות מידי.
את הילדים עולי הימים, דוברי כל השפות ומאמיני כל האמונות, אלה שאל כל מלחמותיהם שוב ושוב יוצאים – ואלה שכבר לא.
ונייחל – לשלום ולחיים.

תפילת האימהות