ספרייה ולימוד

גן גיאטסו – שורש החכמה – פרק 24 – שיעור חמישי

גן גיאטסו – שורש החכמה – פרק 24 – שיעור חמישי
יום שישי 01 יוני 2007

הסברנו שאלה שמעלים את טענות הנגד עושים זאת מכיוון שאינם מבינים את מטרת הצגת הריקות, הטבע והמשמעות שלה. הם אינם מבינים אותם מכיוון שאינם מסוגלים להבחין בין שתי האמיתות, המוסכמת והמוחלטת.

מה המשמעות של שתי האמיתות? האמת המוסכמת היא אמת שהיא כמו אשליה, כמו חזיון תעתועים, היא שקרית, משום שהיא מופיעה באופן שונה מאופן הקיום שלה. היא מופיעה כאילו שהיא קיימת בצורה עצמאית, מעצם טבעה, מעצם מהותה, מהצד שלה, אבל היא אינה קיימת בצורה כזו. לכן היא שקרית. אבל זה אינו אומר שהיא לא קיימת. היא קיימת – בצורה שמית בלבד. כמוסכמה בלבד, כמשהו המיוחס בלבד על ידי תודעה מושגית. כך קיימות כל התופעות. אך הן אינן נראות לנו כך, הן נראות לנו כקיימות באופן עצמאי, ולכן אנחנו אומרים שהן שקריות.

האמת המוחלטת מופיעה, לעומת זאת, לתודעה הרואה אותה באופן ישיר, בצורה התואמת לחלוטין את אופן קיומה. הקיום שלה הוא כמו חלל. חלל אינו מאשר דבר. הוא שלילה בלבד של מגע חוסם כלשהו. המשמעות של חלל אינה מאשרת, אלא שוללת מגע חוסם בלבד. כך גם הריקות. היא שוללת בלבד קיום עצמאי, אוטונומי, מעצם טבעו מעצם מהותו. כאשר אנחנו מחפשים קיום עצמאי כזה, ולא מוצאים אותו,עצם אי המציאה זו לא הריקות. הריקות היא העדר הקיום הזה. זה נקרא תופעה שלילית לא מאשרת. האמת המוחלטת של התופעה, היא אמת. תודעה המתבוננת בריקות לא מופיע לה שום דבר, אלא העדר של קיום עצמאי אוטונומי מעצם טבעו. זה כל מה שמופיע לה, ומכיוון שזה תואם את אופן הקיום של התופעה, אנחנו אומרים שזה אמת.

מה שעלינו לעשות זה להבין את אופן הקיום של שתי האמיתות האלו. קודם כל עלינו להבין את אופן הקיום המוחלט של תופעה מסוימת. להבין את העדר הקיום העצמאי של משהו שאינו תלוי בגורמים ותנאים. רק לאחר מכן נבין את המציאות המוסכמת של אותה התופעה עצמה. כדי להבין את האמת המוסכמת צריך להבין שהתופעה אינה קיימת כפי שהיא מופיעה. היא מופיעה באופן מסוים, אך קיימת באופן אחר. כדי להבין זאת חייבים קודם כל להבין את אופן הקיום המוחלט שלה. אנחנו יכולים להבין איך התופעה מופיעה לנו, אבל אם לא נבין איך היא באמת קיימת, לא נוכל להבין את אי ההתאמה בין אופן ההופעה לאופן הקיום. לכן עלינו להבין שכל התופעות מופיעות כאילו הן קיימות באופן עצמאי, מצד עצמן, באופן אוטונומי. ההופעה הזו עצמה אינה גורמת ליצירת הרגשות העוכרים. מה שגורם להם להיווצר זו האחיזה כאילו הדברים באמת קיימים כפי שהם מופיעים לנו. האחיזה בקיום כזה גורמת להיווצרות הרגשות העוכרים. איך מפסיקים את האחיזה? על ידי ההבנה שהדברים אינם קיימים כפי שהם מופיעים. כמו בשורה האחרונה של הטקסט "אימון התודעה בשמונה בתים": "הבן שכל התופעות הן כמו אשליה". כאשר הדלאי לאמה לימד את הטקסט הזה הוא אמר שהוא מדקלם את בתי השיר האלו כל יום, והשורה הזו מיוחדת בעצמתה לשנות את האופן בו אנו תופסים את העולם.

9. אלה שאינם מבינים כליל

את ההבחנה בין שתי אמיתות אלו,

לא מבינים כלל את לימודי הבודהה

של ככות מעמיקה.

דרך האמצע היא הדרך שבין שתי הקיצונויות, קיצונות הנצחיות וקיצונות אי הקיום. ההבנה שאינה נופלת לא לקיצונות הזו ולא לשנייה– לה אנו קוראים דרך האמצע. אי ההבנה של דרך האמצע נובעת מאי ההבנה של שתי האמיתות. הדרך הטובה ביותר להבין זאת היא על ידי ההבנה של קיום בתלות. אם נבין את הקיום המיוחס בתלות, נבין שהן תלויות, ולכן הן לא קיימות מעצם טבען. האחיזה בתופעות כקיימות מעצם טבען היא קיצונות הנצחיות. מצד שני עלולה לעלות בנו המחשבה שאולי הן לא קיימות כלל, אם אינן קיימות מעצם טבען. אבל אם נבין הן מיוחסות בתלות, נבין שהן בהכרח קיימות, שהרי מה שאינו קיים אינו יכול להיות מיוחס בתלות. כך לא ניפול לקיצונות השלילה, אי הקיום.

בהסבר של בית השיר הזה נותן לאמה צונג קאפה את הדוגמא של השתקפות הירח במים. ניתן להבין זאת גם לפי השתקפות של פנים במראה. כאשר אנחנו מסתכלים במראה, מופיעה מולנו השתקפות של הפנים שלנו היא נראית כפנים, אבל היא ריקה מלהיות פנים. זו אמנם דוגמא גסה, אבל ניתן להבין ממנה את העיקרון. זה שהשתקפות הפנים אינם פנים אין זה אומר שההשתקפות אינה קיימת. ההשתקפות בהחלט קיימת, רק לא כפנים. על פי הדוגמא הזו נבין שכל התופעות של ההתהוות התלויה מסתמכים לקיומם על גורמים ותנאים רבים. בהסתמך על כל הגורמים האלו מופיעה ההשתקפות במראה. היא קיימת, אבל לא קיימת כפנים. באופן גס ביכולתנו לומר שאופן הקיום שלה ואופן ההופעה שלה שונות זו מזו. ההשתקפות קיימת כמשהו מיוחס בלבד על ידי התודעה המושגית.

המטרה בהצגת שתי האמיתות:

10. בלי להסתמך על המוסכמות

לא ניתן ללמד את המושא המוחלט

ללא הבנת המושא המוחלט

נירוואנה לא תושג.

המטרה האמיתית של כל מה שלימד הבודהה היא לסלק את כל ההרחבות העוסקות בקיום האמיתי, לעקור את הסיבות לסבל. את זה עושים על ידי האמת המוחלטת. אם זה המצב, למה החל הבודהה את לימודיו בלימודי ארבע האמיתות, הדרך כפולת השמונה וכו'? מדוע הוא לא החל בלימודי הריקות? הסיבה היא שניתן להבין את האמת המוחלטת רק לאחר שמבינים את הבסיס שלה. מהו הבסיס? זהו הבסיס של אותה תופעה עצמה. כדי להבין את המציאות המוחלטת חייבים קודם כל להבין את הבסיס שלה. למשל הנבט, נובע שהוא נעדר קיום מעצם טבעו בגלל שהוא התהוות תלויה. הדבר הראשון שיש להבין הוא מאפייני הנושא. כדי להבין אותם צריך להבין את הנבט עצמו. צריך להבין שהנבט קיים, ושהוא התהוות תלויה. על הבסיס הזה נוכל להבין את השאר. ללא הסתמכות על הבנת המציאות המוסכת, אין שום דרך להבין את המציאות המוחלטת. צונג קאפה מביא דוגמא של מישהו המשתוקק למים ומחפש אחר כלי להחזיק את המים. הכלי זה לא מה שהוא שואף אליו, אבל הוא זקוק לו בדרך להשגת המים. כך הבודהה לימד את התופעות המוסכמות כדרך להסברת האמת המוחלטת של אותן תופעות עצמן. כאשר התלמידים שמעו את ההסברים על המציאות המוחלטת הם לא נפלו לקיצוניות של השלילה, כי הם כבר הבינו שהתופעות קיימות, כמוסכמות.

תפיסה שגויה של שתי האמיתות

11. אם משקיפים בעיוות [באופן שגוי] על הריקות

בעלי חכמה מועטה יהרסו,

כמו תפיסה שגויה של נחש,

או הטלה שגויה של כישוף-מנטרה.

מוסברים כאן הפגמים בתפיסה שגויה של הריקות. אלו אותם ליקויים המוסברים כשנאמר שמותר ללמד ריקות רק למי שהוא כלי מתאים להבנת הריקות, אחרת יש חשש שייפול לאחת הקיצונויות.

עלינו לערוך כאן הבחנה בין מי שהוא כלי מתאים להבנת הריקות ומישהו שאינו כלי מתאים. מישהו שאפשר להסביר לו את הריקות ומישהו שאינו כזה. הבלי המתאים נחלק לשניים. הראשון נקרא "בעל כלי" והשני "מתאים להיות כלי". מהו "בעל כלי" הוא אדם שהתרגל בחיים הקודמים פעמים רבות למדוט על הריקות, וברגע שהוא שומע על הריקות עולה בו מיד שמחה גדולה, שיערות גופו סומרות, דמעותיו זולגות. אדם כזה חייבם להסביר לו את הריקות, ואם היא לא תוסבר לו, זהו פגם.

השני, ה"מתאים להיות כלי" הוא אדם שלמרות שהוא שומע את המונח "ריקות" לא עולה בו שמחה אדירה כזו וכו', אבל הוא אינו תופס את הריקות בצורה שגויה, אינו נופל לקיצוניות של אי הקיום. זה העיקר, מכיוון שזו ההשקפה הגרועה ביותר שניתן ליפול אליה. גם אדם כזה צריך להסביר לו את הריקות.

האדם השלישי הוא אדם שאינו כלי מתאים להבנת הריקות. למשל, בעבר היו בטיבט ובהודו אנשים שניתחו לאורך זמן רב את הריקות, עד שעלתה בהם תחושה חזקה לגביה. הם הבינו שהכד, למשל, אינו קיים מעצם טבעו. התודעה שלהן תפסה את אי הקיום מעצם טבעו כאילו הכד כלל לא קיים. האנשים האלו, לגביהם נאמר בבית השיר כי הם יהרסו. הם אינם כלי מתאים להסברת הריקות, שכן הם נופלים לקיצונות של אי הקיום, או להערכת חסר. נדמה להם שהתופעות אינן קיימות כלל.

לעומתם יש את האנשים שמסבירים להם את הריקות, ועל ידי ניתוח הם מבינים את הריקות, והתודעה שלהן מוצאת את הריקות ונאחזים בה כאילו היא קיימת מעצם טבעה, וגם זו השקפה שגויה של אומדן יתר, של סופר אימפוזיציה. מתוך החלוקה של הריקות ל 16 מוסברת גם הריקות של הריקות שנועדה להפריך את הקיום האמיתי של הריקות עצמה. הסברנו בשיעורים הקודמים שההשקפה הזאת היא השקפה שלא ניתן לתקן אותה. לא שאף פעם לא ניתן לתקן אותה, אלא שבאופן זמני היא לא ניתנת לתיקון. כמו למשל מחלה שכל הרופאים החליטו שיש לה רק תרופה אחת. אם מישהו היה מנסה את התרופה אבל היא לא הייתה עוזרת לו, ניתן לומר שבאופן זמני אין למחלה הזו תרופה. בעתיד ייתכן שיימצא לה מחלה. בפרמנה וארטיקה נאמר שאין תרופה שאין לה, או לא יהיה לה בסופו של דבר תרופה. כאן הריקות היא התרופה היחידה, ולכן מי שאוחז בריקות כמשהו שיש לו קיום אמיתי זו נקראת השקפה שאינה ניתנת לאיחוי. לכן נאמר שאסור להסביר את הריקות לאנשים שאינם מתאימים, דהיינו לכאלו שעלולים ליפול לאחת הקיצונויות.

אפשר לתהות איך מלמדים המורים היום במסורת הטיבטית את הריקות על ימין ועל שמאל מבלי לבדוק אם התלמידים הם כלי מתאים או לא. בתוך החברה הטיבטית ניתן לחלק לשניים, מצד אחד הנזירים הלומדים את נושא הריקות ביסודיות ולאורך זמן רב. לגביהם אין חשש שיפלו להשקפות שגויות. מולם יש את בעלי הבית שאינם לומדים בצורה מאד אינטנסיבית. הם מגיעים לשיעורים מתוך מסירות גדולה, אך אינם חוזרים ומהרהרים במה ששמעו לאחר שחזרו הביתה, ולכן אין חשש שיפלו להשקפות שגויות. לעומתם המערביים, מכיוון שרבים מהם מלומדים הרגילים לחשוב בביקורתיות ולנתח לעומק, אין חשש שהם ייפלו לקיצוניות. לכן נראה שאין כאן בעיה. בכל מקרה ניתן לראות שאנשים רבים חשים קרבה לנושא הזה של הריקות. ייתכן שזה נובע מרישומים מחיים קודמים, אשר מתעוררים וגורמים לתחושת קרבה ונוחות. אחרים מרגישים משיכה דווקא כאשר הם שומעים על בודהיצ'יטה דווקא. יש לי חבר ישראלי שאמר לי שכשהוא שומע על ריקות זה לא מעורר בו כלום, אבל כאשר הוא שומע על בודהיצ'יטה זה עורר בו מיד תחושת שמחה גדולה. זו כנראה תולדה של רישומים מחיים קודמים. גם אם לא נגיע להבנה עמוקה של הריקות, עצם העובדה שאנחנו חושבים על זה שוב ושוב תשאיר חותמים חיוביים על התודעה שלנו, שתעזור לנו בעתיד לחזור ולהתמקד בנושא.

בגלל הסיבה הזאת הסביר לאמה צונג קאפה בלאם רים צ'ן מו (הדרך ההדרגתית להארה – החיבור הגדול) בחלק המסביר על הויפשיינה: "מתוך התובנה שכל התופעות הפנימיות והחיצוניות נעדרות קיום עצמאי מעצם טבען, וההבנה שהן קיימות כמוסכמה, ההבנה השנייה חשובה יותר". מיד כשהבנו את העדר הקיום מעצם טבען צריך להתחיל לחשוב על הקיום של התופעות כמוסכמות. לכן כדאי לתת להבנה השנייה חשיבות יתרה, או לכל הפחות שווה. אחרת יש סכנה ליפול לקיצוניות אי הקיום.

לכן כאשר לאמה צונג קאפה מסביר שההתהוות התלויה היא ריקות והריקות היא התהוות תלויה, הוא מדגיש במיוחד את החלק השני. מאותה סיבה הוא כותב בטקסט "שלושת עיקרי הדרך" : ברגע שהופעת ההתהוות התלויה והריקו מופיעות בו זמנית – ההשקפה מושלמת." רק כאשר מבינים מצד אחד את הריקות של התופעה, ומאידך את קיומה, כשמבינים שכל היבט מחזק את השני ולא סותר אותו, רק אז ההשקפה שלנו מושלמת. מבין ההשקפות השגויות האלו זו הטוענת שאם התופעות לא קיימות מעצם טבען הן לא קיימות כלל היא ההשקפה הגרועה ביותר. אם נאחז בכך שהתופעות לא קיימות נאחז גם בכך שאין פעולות ותוצאות שלהן, וזה בהכרח יוביל אותנו ללידות נמוכות. לעומת זאת ההשקפה של הקיצונות הנצחית, של האחיזה בתופעות כאילו הן קיימות באמת, גם אם היא שגויה, היא עדיין לא מובילה בהכרח ללידות נמוכות משום שאינה סותרת את קיומן של פעולות ותוצאות ואת ההיגיון בשמירה על התנהגות מוסרית.

עבור אותם שני אנשים, בעל הכלי וזה המתאים להיות כלי, לימוד הריקות יביא תועלת. לעומת זאת יש להיזהר מאד לגבי האדם השלישי. לגביו נאמר החצי השני של בית השיר 11. נסביר זאת אחר כך.

שאלות:

שאלה: מהי פגיעה לוגית?

תשובה: [גיא זהו תרגום מילולי מאד]. השימוש במונח פגיעה, למשל בבית שיר 6: טוען הטענה כאן הוא מישהו מהאסכולות הנמוכות יותר. הוא מקבל כמו כל הבודהיסטית שפעולות שליליות מביאות תוצאות שליליות ולהיפך. לדבריו אם תגיד שתופעות לא קיימות מעצם טבען, לא תוכל לטעון שיש פעולות ויש להן תוצאות, ולכן זו לדבריו סתירה, פגיעה בהגיון.

שאלה: מה קורה לאדם המבין את טבע הריקות בצורה ישירה? מהי החוויה שלו?

תשובה: כפי שהסברנו, בשלב הראשון האדם המנתח את הריקות, לוקח בסיס, למשל כד, מנתח ומבין את אופן ההופעה של הכד, ואז מבין את מושא השלילה, הקיום מאופן מהותו של הכד, ולאחר ניתוח ארוך הוא מחפש את הקיום הזה מעצם מהותו ומגיע למסקנה שאין לכד קיום כזה. התודעה המנתחת מגיעה להבנה מושגית של העדר קיום מעצם טבעו של הכד. ההעדר הזה הוא תופעה שלילית שאינה מאשרת (non affirming negation). כמו חלל שהוא רק העדר של מגע חוסם. כך הריקות היא רק העדר של קיום מעצם טבעו של הכד. בתחילה הכד מופיע לתודעה הזאת, אבל לאט לאט כאשר הבנת הריקות של הכד הולכת ומתחזקת, הכד נעלם לגמרי. מכיוון שהתודעה הזאת מושגית, עדיין מופיע לה הדימוי המנטאלי של הכד, ומופיע גם הקיום האמיתי של הריקות של הכד. היא אינה אוחזת בה, אבל הקיום האמיתי של הריקות מופיעה לה. שני אלו מופיעים. עכשיו התודעה מודטת שוב ושוב על הנושא. הקיום האמיתי של הריקות הולכת ונחלשת. התודעה מפתחת את האיחוד של שמטהה וויפשיינה, ההבנה של הריקות הולכת ומתחזקת, וההופעה של הקיום האמיתי של הריקות הולכת ונחלשת, ואיתה ההופעה של הדימוי המנטאלי. כאשר הוא מפתח את האיחוד הזה הוא נכנס לדרך ההכנה. ברגע האחרון של דרך ההכנה של התכונות הנעלות ההופעה של הקיום האמיתי של הריקות והדימוי המנטאלי עדיין מופיעים, אבל ברגע הבא הם נעלמים והתודעה תופסת את הריקות בצורה ישירה לחלוטין. זו תודעה שיאנה דואלית. יש דואליות של תופעות מוסכמות, דואליות של הופעה של קיום אמיתי וכו'. היא משוחררת מכל הדואליות האלו. הדבר היחיד שמופיע לה היא הריקות – כמו מים הנשפכים למים. המודט מרגיש כאילו התודעה שלו והריקות מעורבבים זה בזה. אין לו כל תפיסה של עצמו כמתבונן. הנושא והמושא מתערבבים זה בזה.

שאלה:

תשובה: בהתחלה הוסבר שכדי להבין את האמת המוסכמת צריך קודם כל להבין את האמת המוחלטת. כדי להבין את האמת המוסכמת צריך להבין שהיא שקרית, וכדי להבין זאת צריך להבין שיש פער בין אופן ההופעה שלה לאופן הקיום שלה. לשם כך צריך להבין את אופן הקיום שלה. אם מישהו אומר לנו שקר, כדי שנדע שזהו שקר עלינו קודם כל לדעת את האמת.

בבית הבא נאמר שכדי להבין את האמת המוחלטת, צריך להבין את הקיום המוסכם של אותה תופעה. לא צריך להבין שהיא שקרית, אלא להבין שהיא התהוות תלויה. לצורך כך לא צריך להבין את המציאות המוחלטת שלה. אבל כדי להבין את המציאות המוסכמת שלה חייבים להבין קודם כל את המציאות המוחלטת שלה.

לכן הבודהה לימד קודם כל בהרחבה את המציאות המוסכמת, את חוק גורם ותוצאה וכו', כדי לוודא שתלמידיו לא ייפלו לקיצוניות אי הקיום.

שאלה: איך רואה אדם שרואה ישירות את הריקות את המציאות שהוא פוגש? האם הוא רואה את המושאים? האם הוא רואה אותם מעורבבים?

תשובה: אדם המבין את הריקות בצורה ישירה הוא מישהו ברמה רוחנית מאד גבוהה. בהתחלה הוא מבין את הריקות בצורה מושגית, ועדיין תודעות החושים שלו פועלות בצורה עדינה. התודעה שלו מתחזקת וכאשר הוא מבין את הריקות בצורה ישירה, לא רק תודעות החושים נעצרו, גם התודעות המנטאליות שלו נעצרו. כמו בשינה עמוקה. הוא נכנס להתעמקות מדיטטיבית, ורואה את הריקות בתודעה המנטאלית העדינה, ולה מופיעה רק הריקות. שום תודעה מוסכמת לא מופיעה לה. הוא שרוי ביציבות מדיטטיבית עמוקה שהוא נשאר בה לתקופת זמן ארוכה. יש כאלו שנשארים אפילו למשך עידנים. רק כשהם יוצאים מהמדיטציה התופעות המוסכמות חוזרות להופיע לחושים שלהם (שחזרו לפעול) ואז הם רואים את כל הדברים האלו נראים להם באופן טבעי כמו אשליה. הקיום האמיתי מופיע, אך התודעה שלהם לא אוחזת בו. הדרך הזאת נקראת הדרך ללא הפרעות. כאשר הם יוצאים מהמדיטציה, זה נקרא ההישג העוקב. הוא רואה את כל התופעות הריקות, אבל לא יכול להבין ישירות את הריקות. היחיד שיכול לראות בו זמנית את התופעות המוסכמות בצורה ישירה, ואת הריקות בצורה ישירה הוא הבודהה. אחד השמות של הבודהה הוא טטהאגטה. גטה = להגיע. טטהא משמעו "כפי שהוא" (כך. ככות) רק הוא יכול לראות בו זמנית הן את התופעות המוסכמות והן את הריקות באופן ישיר.

שאלה: יש הבנת ריקות בצורה מושגית, ואחר כך יש דימוי מנטאלי של הריקות. מהו דימוי מנטאלי של הריקות.

תשובה: כפי שהסברנו בקורס הלוריג, ההבדל בין תודעה מושגית לתודעה שהיא תפיסה ישירה היא באופן התפיסה של המושא. תודעת העין, למשל, אוחזת במושא שלה בצורה ישירה לגמרי, ללא כל מיסוכים והפרעות. כל ההיבטים של המושא מופיעים לה בצורה ישירה. לעומת זאת, אם נעצום את העיניים ונחשוב על החדר מה שיופיע לנו זה מצד אחד החדר עצמו כפי שראינו אותו בפעם האחרונה, והדימוי המנטאלי של החדר. לכן לתודעה המושגית החדר יופיע כאילו יש ביניהם מסך כלשהו. כאילו עטפנו את החדר בבד שקוף. מכיוון שהיא תופסת את המושא שלה דרך הדימוי המנטאלי. כאשר אנחנו מדברים כאן על הדימוי המנטאלי של הריקות, התודעה המושגית אינה יכולה לתפוס את הריקות ללא בסיס. לדוגמא כד. על בסיס הכד נבין את הארעיות של הכד. התודעה שמבינה את ארעיות הכד מבינה אותו על בסיס דימוי מנטאלי, וכך התודעה המבינה את הריקות של הכד. היא מבינה אותו דרך הדימוי המנטאלי של הריקות. הריקות של הכד, והדימוי המנטאלי של הריקות מופיעים כמעורבבים, ולכן הריקות מופיעה כמעורפלת, כאילו יש מסך. הדוגמא שנותנים הוא שתודעה כזאת עוסקת במושא כמו עגל שמפתים אותו עם דשא ירוק ביד. אנחנו אוחזים בעשב, והוא מביא אחריו את העגל. כך התודעה אינה עוסקת ישירות במושא.

ספרייה ולימוד

מולטימדיה

Green Tara Mantra -108 Repetitions

צפה והקשב לעוד:

ספרים בהוצאת ידידי הדהרמה

"למלא את הלב בחמלה"

כבוד הדלאי לאמהּ ה-14  

ספרו של כבוד הדלאי לאמה - "למלא את הלב בחמלה", המראה לנו כיצד החמלה יכולה להיות מקור בלתי נדלה של אושר בחיינו. למידע נוסף ורכישה