ספרייה ולימוד

גן גיאטסו – שורש החכמה – פרק 24 – שיעור ראשון

גן גיאטסו – שורש החכמה – פרק 24 – שיעור ראשון
יום רביעי 30 מאי 2007

הדברים להלן הינם סיכום לא מדויק של דבריו של גן גיאטסו, כפי שתורגמו על ידי הנזיר פונצוק. כל הטעויות ואי הדיוקים נובעים מאי ההבנה שלי בלבד. אנא השתמשו בסיכום באורח מושכל ובתודעה ביקורתית. בעז

ערב טוב,
בימים הקרובים נדון בנושא מאד מסובך. אני לא בטוח אם תהיה תועלת במה שאני אגיד, אבל בכל מקרה מזג האוויר נעים, אז תיהנו.
מרביתכם מכירים את סיפור חייו של הבודהה. בגיל 35 הוא הגיע להארה בצורה גלויה לעין, ועד גיל 81 הוא לימד את 84 אלף סוגי הלימודים השונים, הנחלקים לשלוש הנעות של גלגל הדהרמה. שלושת גלגלי הדהרמה מדברים על העדר העצמיות ברמות הגסות והעדינות. גלגל הדהרמה השני נקרא גם "סוטרות שלמות החכמה" ( Prajnaparam¬ita Sutras) עליהן נאמר כי הן הטהורות והנעלות מכל אמירותיו של הבודהה. אמנם לא ניתן לדבר על אמירה אחת הטובה יותר מאמירה אחרת של הבודהה, מבחינת מי שאמר אותן, אבל מבחינת הנושא שלהן ניתן לומר כי סוטרות שלמות החכמה מדברות על האמת העליונה.

סוטרות שלמות החכמה מדברות באופן גלוי על האמת המוחלטת. באופן חבוי מדובר בהן על הדרכים השונות להגיע להארה. שני הנושאים האלו הם המהות של כל לימודי הבודהה. מצד אחד החמלה, ומצד שני החכמה והבנת הריקות. הריקות עצמה היא נושא שלא קל להבינו, אבל הוא מה שמייחד את לימודי הבודהה מהמסורות הלא בודהיסטיות. כפי שנאמר" מה שמבחין בין הפנימי לחיצוני זו הקבלה האם העצמי מבוסס או לא". הפנימי (הבודהיסטים) מאמינים שאין ביסוס לעצמי, והחיצוניים מאמינים שיש.

בחייו לימד הבודהה את כל שלושת המובילים, המוביל הקטן (הינאיאנה, ת'רוואדה), המוביל הגדול (מהאיאנה) והוג'ריאנה (טנטרה). זמן לא רב לאחר שהבודהה חלף לנירוואנה, המוביל העליון, המהאיאנה דעך מהעולם. לא רק הפרשנויות שמסבירות את סוטרות החכמה נעלמו, אלא גם הסוטרות עצמן נעלמו מעולם בני האנוש. ארבע מאות שנה אחרי שהבודהה חלף מהעולם, אריה נגארג'ונה החזיר אותן לעולם. הוא הביא את סוטרת החכמה בעלת מאה אלף השורות מעולם הנאגה, העולם התחתון שם הן נשמרו. הוא הגיע לחזיון ישיר של מנג'ושרי, ובעזרתו הגיע להבנה מלאה של הנאמר בסוטרה. כך הוא כתב את שש ההבנות הצלולות של דרך האמצע, שמתוכן נקרא הפעם בפרק העשרים וארבע של ה MulaMadhyamika Karika .

קשה מאד להבין את המשמעות של הטקסט שאנחנו עומדים ללמוד. הוא עמוק מאד. יתר על כן, ההבחנה בין מה שמבוסס מעצם טבעו למה שאינו מבוסס מעצם טבעו אינה נאמרת באופן ברור בטקסט. נגארג'ונה נחשב לפותח דרך המרכבה של כל אסכולות המוביל הגדול, ולכן גם אסכולות התודעה בלבד, וגם אסכולות המדהיאמיקה מקבלות את דבריו, גם אם הפרשנות שלהן תהיה שונה. מאסכולת "התודעה בלבד" ומעלה מקבלים כולם שנגארג'ונה הוא יצור נשגב, מישהו שכל אמירותיו תקפות. תלמידו הקרוב של נגארג'ונה היה אריה דווה, אשר כתב את הטקסט ארבע מאות בתי השיר, המסביר את דברי נגארג'ונה. אבל גם הוא לא עורך הפרדה בין דברים הקיימים מעצם טבעם או לא. תלמידו של אריה דווה היה בודהה פאליטה, והוא כן עושה הבחנה כזו. הוא מסביר כי לכל התופעות ביקום אין אפילו גרגר של קיום מעצם טבען. לאחריו הגיע המלומד בהווה ויוקה, אשר סותר בדבריו את דברי בודהה פאליטה, והוא מייסד את אסכולת הסווטנטירקה מדהיאמיקה ואומר שקיום מעצם טבעו הוא משהו שכן קיים, ורק קיום אמיתי אינו קיים. בודהה פאליטה הוא פותח דרך המרכבה של אסכולת הסווטנטריקה מדהיאמיקה, ובייחוד של אסכולת הוסטרה צ'אריה. אחריו הגיע המלומד ___ והוסיף שאין קיום חיצוני, והוא זה שפתח את דרך המרכבה של היוגה צ'אריה של הסווטנטריקה. אחריו הגיע צ'נדקירטי, שעליו נאמר שהוא האיר את דברי נגארג'ונה כמו אור הירח. הוא חיזק את דברי בודהה פאליטה, וסתר את דברי בהווה ויוקה. בהמשך גם אסנגה וואסובנדהו פירשו את דברי נגארג'ונה מנקודת המבט של אסכולת התודעה בלבד.

בהודו החלוקה הזו של האסכולות ל"פרסנגיקה מדהיאמיקה" ו"סווטנטריקה מדהיאמיקה" לא הייתה קיימת. לא ניתן למצוא אותה בשום טקסט הודי. אבל המלומדים הטיבטים, על סמך הטקסט של צ'נדרה קירטי שנקרא מילים צלולות, בו הוא עושה את ההבחנה בין האסכולה שעושה מסקנות נכונות (פרסנגיקה) לבן האסכולה שמשתמשת בסימן מדויק שמבסס קיום מעצם טבעו (סווטנטריקה) עורכים את ההבחנה בין שתי האסכולות עם השמות האלו. (החלוקה הייתה קודם, אבל לא תחת השמות האלו).

כל האמירות של הבודהה, ובאופן מיוחד סוטרות שלמות החכמה מטרתן הייתה לסלק סבל מתודעת בני האדם. כל השיטות השונות שהוא לימד לסילוק סבל והשגת אושר, למעט שלמות החכמה, יכולות לסלק רק את הרמה הגלויה של הסבל, ולא יכולים לעקור אותו מהשורש. רק לימודי שלמות הריקות יכולים להיפטר מהסבל יחד עם הזרע שלו.

כדי להיפטר מהסבל אנחנו צריכים להיפטר מהשורש שלו, שזו הבערות האוחזת בקיום אמיתי. עד שלא נעשה זאת הסבל ימשיך לצמוח, כמו עץ שנכרות את ענפיו; הם יחזרו ויצמחו. כדי להפסיק את צמיחתם חייבים לעקור את העץ מהשורש. באותו אופן אנחנו חייבים לעקור את הבערות האוחזת בקיום אמיתי. הדרך לעשות זאת היא הבנת הריקות. זהו הנוגדן הישיר, וזה הדבר היחיד שמוביל לעקירת הסבל מהשורש.

הבודהה הסביר את נושא הריקות, העדר העצמיות, בסוטרות המהאיאנה, ההינאיאנה והטנטרה. יתר על כן, בתוך המסורת הטיבטית יש ארבע מסורות שונות, ניינגמה סאיקה קאגיו וגלוק. אין ביניהן הבדלים גדולים בכל הנוגע לסוטרה, ומנקודת המבט של הטנטרה יש הבדלים קטנים ביניהן. באופן מיוחד, מנקודת המבט של ההנחיות על תרגול הריקות, חלק מהזרמים האלו משתמשים בתרגולים כמו דזוגצ'ן, אחרים בתרגולים כמו המהאמודרה, אחרים בתרגול של איחוד האושר והריקות וכו'. במסורות השונות מסבירים זאת באופן שונה, אבל כולן מקבלות את ההסבר העדין ביותר, כפי שנגארג'ונה מסביר בטקסטים שלו. ההבדלים מצויים באופן התרגול והמדיטה, בהנחיות שמקבלים מהמורה, אבל ההשקפה עצמה זהה לחלוטין. חשוב להבין זאת כי היום יש כאלו שחושבים שיש מסורות שמדויקות יותר מהאחרות. ההשקפה שהן מדברות עליה זהה לחלוטין, מה ששונה זה רק דרך התרגול.

כאשר הסביר הבודהה את העדר העצמיות הוא הסביר זאת ברמות שונות של עומק, על פי היכולת האינטלקטואלית של התלמידים אליהם הוא דיבר. עבור תלמידים בעלי יכולות נמוכות יותר, של אסכולות הויבהשיקה והסאוטנטירקה, הוא הסביר זאת על בסיס העדר העצמיות של הפרט. עבור תלמידי התודעה בלבד הוא הסביר את העדר הקיום החיצוני של התופעות. עבור תלמידי המדהיאמיקה הוא הסביר את הרמה העדינה ביותר של הריקות.

בתקופת חייו של הבודהה היו גם מקרים שהייתה סכנה שיפלו להשקפות קיצוניות לו ניסה ללמד אותם את העדר העצמיות. לכן הוא לימד אותם את ביסוס העצמיות, כמו שאמירה בסוטרה שאומרת ש"המצרפים הם העול, והפרט נושא אותו". אבל עבור תלמידים שלא הייתה סכנה כזו עבורם הוא לימד אותם את העדר העצמיות. היו גם תלמידים שהוא לא לימד אותם כלל את הנושא הזה. כך ניתן לראות שהבודהה לימד על פי צרכיו של כל תלמיד ותלמיד.

הטקסט שאנחנו עומדים ללמוד משקף את הרמה העדינה ביותר של הבנת הריקות, על פי הפרסנגיקה מדהיאמיקה.

בנוגע לפרק 24 של בסיס החכמה אומר לאמה צונג קאפה שאנשים שאינם כלי מתאים להבנת הריקות אסור ללמד אותם את הריקות. כמו כן, ב 18 הנדרים העיקריים של הבודהיסטווה נאמר שאסור ללמד ריקות את מי שאינו מתאים ללמוד אותה. הסיבה לכך היא שאם מלמדים ריקות אדם שאינו כלי מתאים להבין אותה, יש סכנה שהוא ייפול להשקפות שגויות. אם מלמדים אותו את תודעת ההארה (בודהיצ'יטה) וכו' אין בכך כל סכנה, אבל בלימוד הריקות יש סכנה גדולה שהתלמיד יאחד בהשקפות שגויות בהתבסס על הלימודים האלו.

אבל מכיוון שאני ממילא לא מורה שמבין את הטקסט אני יכול רק לתת לכם הסבר מילולי על הטקסט, ולכן לא נראה לי שיש כאן סכנה אמיתית.

הנושא עליו נדבר בקורס הוא הפרק ה 24 מתוך 27 הפרקים של הטקסט. זהו אחד הפרקים החשובים ביותר בטקסט הזה. הטקסט מביא טענות נגד שמפריכים אותן. כדי להבין אותו כמו שצריך חשוב לעבור על כל הפרקים מ 1 עד 23, שם מוסבר העדר קיום מעצם טבעו וכו' על ידי הנמקות מפורטות. אם עוברים על הטקסט בצורה הדרגתית כזו, ההבנה של הפרק ה 24 תביא תועלת מרובה.

אם יהיה לנו זמן אפשר לעבור על מה שכל הפרקים האלו מדברים עליהם בצורה כללית. מה אתם חושבים?

בפרק 24 מובאות קודם כל טענות הנגד של אלו שדוגלים בקיום אמיתי ולאחר מכן מוסברים הריקות וההתהוות התלויה. אני אסביר עכשיו באופן כללי את הריקות כפי שהיא מוצגת ב 23 הפרקים הראשונים.

הריקות מנקודת המבט של הפרסנגיקה מדהיאמיקה

אני אסביר אותה באופן כללי, אני לא בטוח אם זה באמת מה שנגארג'ונה אמר או לא, אבל אני אנסה כמיטב יכולתי.

מה משמעות הריקות? כאשר אנחנו מדברים על ריקות, הכוונה היא העדר של משהו. אבל הכוונה איננה ששום דבר אינו קיים, אלא העדר של משהו ספציפי. פעם בטיבט הייתה קבוצת מלומדים שטענה שמשמעות המדיטה על ריקות היא מדיטה על לא כלום. תודעה שאינה מעלה דבר היא מדיטה על ריקות. הם הביאו ציטוטים שונים מסוטרות שלמות החכמה לחיזוק עמדתם. זוהי שגיאה אפשרית אחת ביחס להבנת המשמעות של הריקות.

משמעות הריקות היא שהמושא המתויג, כאשר מחפשים אותו, לא ניתן למצוא אותו. למשל השולחן הזה שמולי, אם נחפש את המושא המיוחס של השולחן הזה על בסיס חלקיו וכו', לא נוכל למצוא אותו. או למשל המושא המיוחס של גן גיאטסו על בסיס המצרפים שלו, לא ניתן למצוא אותו. האם זו הריקות? לא, גם זו לא הריקות.

פעם הגיע לבית הספר שלנו תלמיד טיבטי משכיל מאד. הוא אמר לגן לובזנג גיאטסו שעצם זה שמושא הייחוס הוא משהו שלא ניתן למצוא אותו זה לא משהו שקשה להבין אותו, ואם זו אכן הריקות אז לא כל כך קשה להבין אותה. גן לובזנג גיאטסו ענה לו שזו איננה הריקות עצמה. הריקות מתבססת על זה, אך זו אינה הריקות עצמה.

עצם זה שהמושא המיוחס הזה אינו ניתן למציאה, על הבסיס הזה צריך לנתח שוב ושוב. אם המשמעות של העדר הקיום שלו היא שהמושא עצמו אינו קיים כלל, אם זו המסקנה שלנו אז תהיינה סתירות רבות באמירה הזו שלנו. העצם הזה יש לו שימושים, הוא יכול להועיל לנו או לפגוע בנו ולכן אנחנו יכולים לומר שהוא קיים. אם הוא קיים הוא יכול להיות או קיים מכוח הסתמכות על גורמים ותנאים, או שהוא קיים ללא הסתמכות כזו, דהיינו קיים מעצם המהות שלו עצמו. לכן כאשר מופיע לכם גן גיאטסו, הוא מופיע לכן כאילו הוא קיים מעצם המהות שלו. הוא מופיע כמו משהו שאינו מסתמך על גורמים ותנאים, אלא קיים באופן ממשי ומוחשי. לו אכן היה קיים גן גיאטסו כזה, אז כשהיינו מנתחים את הקיום הזה, מחפשים או ומנתחים אותו, היינו צריכים לראות אותו בצורה יותר ויותר ברורה. אבל הוא לא כזה. הוא לא הולך ומתבהר, אלא להיפך, הוא נעלם לנו לחלוטין. מכך אנחנו יכולים להבין שגן גיאטסו הקיים מעצם המהות שלו אינו קיים, גם אם גן גיאטסו עצמו כן קיים. הקיום הזה של גן גיאטסו שקיים שלא מכוח גורמים ותנאים, לא רק שאיננו נכון עכשיו, אלא שהוא מעולם לא היה. אבל למרות זאת כך הוא מופיע לעינינו. ההבנה הזאת שהקיום מעצם מהותו מעולם לא היה קיים, היא ההבנה של הריקות.

אם הקיום מעצם מהותו אכן היה קיים, כפי שמאמינות האסכולות הנמוכות יותר, הדברים היו קיימים בדיוק כפי שהם מופיעים לנו. הדברים היו קיימים מהצד שלהם, מהטבע שלהם. עבור האסכולות האלו, אם משהו אינו קיים מהצד שלו עצמו, הרי שהוא לא קיים כלל.

העדר העצמיות עבורם היא תופעה גסה יותר; לדבריהם, כאשר מסתכלים על גן גיאטסו מופיע לעינינו גן גיאטסו היושב בתוך מצרפיו, אך הוא אינו באמת תלוי בהם. הוא קיים באופן בלתי תלוי בתוך הגוף והתודעה. גן גיאטסו הזה אינו קיים. אבל את הקליפה של קיום מהצד שלו הם לא מצליחים לקלף.

כמו שאמרנו הדברים השונים בעולם אכן קיימים, שהרי הם מבצעים תפקוד מסוים, יכולים לסייע או לפגוע. אבל אופן הקיום שלהם הוא כמשהו שמיוחס בלבד על ידי תודעה מושגית. למשל אם גן גיאטסו היה קיים מעצם המהות שלו, הרי שמהרגע שנולדתי הייתי צריך להיות גן גיאטסו, למרות שבפועל השם הזה ניתן לי רק בגיל שנתיים לערך. הייתי צריך להיות גן גיאטסו באמת, ללא תלות בתודעה מושגית כלשהי שתייחס אלי את השם.

הדבר הראשון שעלינו לזהות הוא מושא השלילה. להבין שאותו דבר הקיים באופן עצמאי לחלוטין, בצורה קונקרטית, שאינו תלוי בייחוס של תודעה מושגית, הוא מושא השלילה. כשנבין זאת נראה שכאשר אנחנו מחפשים אותו בתוך בסיס הייחוס שלו אנחנו לא מסוגלים למצוא אותו. זה לא מספיק, עכשיו עלינו להבין איך הוא כן קיים. הקיום של הדבר הקיים מעצם טבעו לא ניתן למציאה מבשום מקום, אך זה לא אומר שהדבר עצמו אינו קיים. אבל איך הדבר קיים? זה הדבר שהכי קשה להבין אותו, ואת זה מסביר נגארג'ונה בפרק 24. הוא מסביר שהדברים קיימים בצורה מיוחסת בלבד. הוא מסביר זאת על פי הסימן המדויק של ההתהוות התלויה. נאמר שזהו מלך ההנמקות, שכן על בסיסו ניתן להשתחרר משתי הקיצוניות. מצד אחד שהדברים אינם עצמאיים, שאחרת הם לא היו תלויים בגורמים ותנאים, ומכיוון שהם כן תלויים, אז הוא לא עצמאי. הקיצונות השנייה אומרת הדבר לא קיים בכלל, אבל אם אנחנו אומרים שהוא מתהווה בתלות, הרי שההתהוות אומרת שהוא בהכרח קיים. לכן אנחנו אומרים שהדבר כן קיים, אבל בתלות בייחוס של תודעה מושגית, ולא בצורה עצמאית. על הבסיס הזה של משהו הקיים כמיוחס בתלות אנחנו יכולים לייחס את כל הפעולות, הפועלים וכו'. זה מספיק כדי לבסס את העובדה שהוא פועל ושניתן לפעול עליו.

בסוטרת לב החכמה כאשר אנחנו אומרים החומר הוא ריקות, הכוונה היא שתופעות ההתהוות התלויה הן ריקות. והריקות היא ההתהוות התלויה.

כפי שמקלפים קליפה, וצריך להתחיל מהקליפה הגסה לעדינה, כך כאן. כפי שצ'נדרה קירטי הבהיר יש הבדל בין היווצרות והיווצרות מעצם טבעו. אם משהו נוצר זה לא אומר שהוא בהכרח חייב להיווצר מעצם טבעו. בודה פאליטה הבהיר כל זאת, למעט הדגש על הקיום מעצם טבעו. את הריקות עצמה יש להבין על בסיס של דוגמאות, כמו למשל השתקפות של פנים במראה, או של ירח במים. על אותו בסיס אפשר להבין שכל התופעות קיימות, אבל לא מעצם טבען.

צריך להבחין בין קיום לקיום מעצם מהותו. כאשר אנחנו אוחזים בדברים כאילו הם קיימים כפי שהם מופיעים לנו. הם מופיעים כקיימים מעצם מהותם, אבל הם לא קיימים כך. מי שמבין זאת, בפעם הראשונה עולה בו פחד כאילו הדברים אינם קיימים כלל. מסופר גם כשלאמה צונג קאפה הבין את הריקות בפעם הראשונה עלה בו פחד גדול כאילו הוא מאבד את הקיום של כל הדברים. זה עלול לקרות בהבנה הראשונה של העדר הקיום הזה. פחד שאולי הדברים כולם אינם קיימים כלל.

לכן כאשר מבינים את הריקות צריך להבין אותה על הבסיס של משהו שקיים. אי אפשר להבין אותה על בסיס של משהו שאינו קיים, כמו הקרניים של ארנבת. על בסיס זה המציאות המוחלטת היא התכונה, והבסיס עצמו הוא משהו שעליו יש את הריקות. רק כך ניתן להבין את הריקות. חייב להיות בסיס שעליו הריקות קיימת, היא לא קיימת ללא בסיס כזה.

הנושא העיקרי עליו מוסבר בפרק 24 הוא ההתדיינות הזאת בין האסכולות המקבלות קיום אמיתי לאסכולת הפרסנגיקה מדהיאמיקה. האסכולות הנמוכות אומרות שלו הדברים לא היו קיימים מעצם מהותם, פעולות ופועלים לא היו סבירים. הפרסנגיקה טוענים בדיוק להיפך, שלו הדברים כן היו קיימים מעצם מהותם אז לא הייתה משמעות לפעולות ופועלים.

קשה מאד להבין את הנקודה הזאת של קיום מעצם מהותו. נראה לנו שאם דברים לא היו קיימים מעצם מהותם, לא הייתה אפשרות שזרע יהפוך לנבט. אבל אם הדברים כן קיימים מעצם מהותם, אז יש בכך פגמים לוגיים רבים.

ספרייה ולימוד

ספרים בהוצאת ידידי הדהרמה

"למלא את הלב בחמלה"

כבוד הדלאי לאמהּ ה-14  

ספרו של כבוד הדלאי לאמה - "למלא את הלב בחמלה", המראה לנו כיצד החמלה יכולה להיות מקור בלתי נדלה של אושר בחיינו. למידע נוסף ורכישה