- קורס: שורש חכמת דרך האמצע (נגארג'ונה)
- מורה: גֶשֶה גֶן גְיָאצוֹ
- תאריך: 28.09.2012
גן גיאטסו – שורש החכמה – פרק 24 – שיעור שביעי
גן גיאטסו – שורש החכמה – פרק 24 – שיעור שביעי
שבת 02 יוני 2007 אחר הצהריים
20. אם כל אלה אינם ריקים,
אין התהוות ואין התפוגגות,
ונובעת המסקנה המגוחכת שעבורך
ארבע אמיתות הנאצלים לא יהיו קיימות.
אנחנו לא נסיים את פרק 24, כפי שאולי כבר הצלחתם להבין, אבל גם אין שום צורך שנסיים. מלכתחילה הרי לא עברנו על כל הפרקים החל מהפרק הראשון. מה שחשוב זה להבין את המשמעות, לא לסיים אותו. גם כשהדלאי לאמה מלמד את הטקסט הזה, הוא מתחיל בדרך כלל בפרק 26, הפרק העוסק בחוליות ההתהוות התלויה, וכך מסביר את בסיס הריקות. מסביר בצורה מורחבת מאד את כל התופעות המוסכמות, ועל גבי הבסיס הזה הוא עובר לדבר על האמת המוחלטת. אחר כך עובר לפרק 18 של העדר העצמיות של האדם, ורק אז מגיע לפרק 24, שנושא העיקרי הוא לאחר שאנחנו שוללים את מושא השלילה, איך עדיין ההתהוות התלויה נשארת סבירה. איך ההתהוות התלויה והריקות תומכות זו בזו. איך ההתהוות התלויה מאפשרת בעצם את כל שאר התופעות.
שאר הפרקים מסבירים בפירוט את העדר העצמיות על ידי הנמקות שונות.
כפי שהדלאי לאמה חוזר ואומר, חשוב שכל מה שאנחנו שומעים ולומדים יהיה משהו שמביא לנו תועלת ביום יום, משהו שישאיר חותם על התודעה שלנו ויביא שינוי לחיינו. לכן צריך לחשוב על הריקות, ולא מספיק ליום או יומיים, לקורס אחד או שניים. צריך לחשוב על כך לאורך זמן ארוך מאד. גם אם יבוא מישהו שיסביר לכם בצורה מאד טובה, זה לא יספיק להקשיב לוף ותצטרכו לחזור ולהרהר בנושא לאורך זמן רב. לאחרונה אמר הדלאי לאמה בארה"ב כי למרות לוח הזמנים הצפוף שלו הוא מקדיש מדי יום לפחות חמש שעות לקריאת טקסטים. זה מראה את החשיבות הגדולה שיש ללימוד.
חשוב גם להקשיב לשיעורים שמעביר הדלאי לאמה עצמו. יש לו צורת לימוד ישירה מאד ומיוחדת. הוא מלמד אותנו בצורה ישירה מה שאנחנו צריכים לשמוע, לא הולך בדרכים עקיפות. לכן חשוב לחזור ולהקשיב לשיעורים שלו.
ההנמקות השונות המוכיחות את הריקות מוסברות בהרחבה בסוטרות שלמות החכמה, וגם כאן בטקסט שורש החכמה מוסברות ההנמקות של "לא אחד ולא נפרד" או של "הפרכת ארבע הקיצונויות" אבל ההנמקה העיקרית היא הנמקת ההתהוות התלויה.
כל מה שהריקות אפשרית לו, לגביו הכול אפשרי. כל מה שהריקות אפשרית לו הוא בהכרח התהוות תלויה, ולכן הוא יכול להיווצר וכו'.
הגענו לבתים 18 ו 19
18. כל המתהווה ביחס ובתלות,
מוסבר שהוא ריקות.
זה מיוחס בתלות.
ריקות זו היא דרך האמצע.
19. מאחר שאין אף תופעה
שאינה מתהווה בתלות,
לפיכך אין אף תופעה
שאינה ריקה.
אלו הבתים הכי חשובים בפרק. כשהדלאי לאמה לימד את הטקסט הזה, כאשר הוא הגיע לשני הבתים האלו הוא ביקש מהם ללמוד אותם בעל פה ולחזור ולהרהר בהם. אפשר להבין מכך שאלו ממש הלב של הטקסט. גם אם לא נבין את המלים לעומק, אפילו אם רק נחזור על המלים זה ללא ספק ישאיר רישום עמוק בתודעה שלנו.
עד עכשיו לא עברתי על הפרשנות של צונג קאפה ביחד, מקוצר זמן, אבל כל ההסברים שנתתי היו בהתאם לפרשנות הזו. בשל חשיבות הבתים האלו אולי כדאי שאקרא לכם עכשיו מהפרשנות:
הסיבה שכול ההצגות סבירות על פי עמדתנו היא משום שכפי שמוסבר, כל המתהווה ביחס ובתלות בגורמים ובתנאים הוא המשמעות עצמה של ריקות מהיווצרות מעצם הטבע, כך אנחנו מקבלים.
הכוונה היא: שכל מה שמתהווה בהסתמך על גורמים ותנאים ניתן להפריך את האפשרות שהוא קיים מעצם טבעו. מה שקיים מעצם טבעו אינו מסתמך על גורמים ותנאים. לכן מה שמתהווה בהתבסס על גורמים ותנאים ריק מקיום מעצם טבעו. ניתן להסביר זאת על ידי הסימן המדויק:
הנושא: נבט. נובע שהוא נעדר היווצרות מעצם טבעו מכיוון שהוא מתהווה ביחס ותלות בגורמים ותנאים. כל תופעה שהיא התהוות תלויה היא ריקה מקיום מעצם טבעה. כך המושא שאנחנו שוללים אותו הוא תופעה שאינה תלויה בבסיס הייחוס, בחלקים שלה – זו התופעה שאנחנו שוללים כאן.
ההסבר הזה שכל התהוות תלויה ריקה מקיום מעצם טבעה, מה מקורו? מצוטטות שלוש סוטרות:
"כל מה שנוצר מתנאים אינו נוצר, לזאת עצם טבע ההיווצרות אינו קיים" (מתוך הסוטרה שהתבקשה על ידי אנאווטפטה). הבודהה מסביר מאוחר יותר שהכוונה באי היווצרות היא אי היווצרות מעצם הטבע. הבודהה לא שלל היווצרות מוסכמת, אלא היווצרות מעצם הטבע.
בסוטרה הירידה ללאנקה נאמר: חכמים גדולים, מתוך המחשבה של העדר היווצרות מעצם הטבע, אמרתי שכל התופעות נעדרות היווצרות." כמו כן בסוטרת מאה וחמישים הנאצלים נאמר: "כל התופעות ריקות, וזאת באופן של היעדר עצם טבען".
כדי להבין את הריקות של אותו מושא השלילה, למשל בנוגע למצרפים שלנו, קודם כל עלינו לזהות את מושא השלילה. זה הדבר החשוב ביותר. לשם כך עלינו להבין את אופן הייחוס על ידי תודעה מושגית. על הבסיס הזה נוכל להבין מהו מושא השלילה. מרגע שנבין זאת הכול יהיה הרבה יותר כלל. כאשר אנחנו מסתכלים למשל על גן גיאטסו אנחנו אומרים שהוא קיים. על סמך התודעה הרואה את היד של גן גיאטסו אנחנו אומרים שראינו את גם גיאטסו. זה לא שהיד היא גן גיאטסו, אבל היד היא במקרה זה בסיס הייחוס של גן גיאטסו. על ידי זה שראינו את בסיס הייחוס אנחנו יכולים לומר שראינו את המושא. אם המצרפים הם בסיס הייחוס, אנחנו יכולים לומר על סמך ראיית אחד המצרפים שראינו את גן גיאטסו. אנחנו גם יכולים לראות שהיד של גן גיאטסו כותבת ועל סמך זה לומר גן גיאטסו כותב. ללא בסיס הייחוס אין לנו שום דרך לייחס את התודעה. אנחנו חייבים קודם כול להבין או לראות את בסיס הייחוס, ואז לראות את המושא.
האסכולות הלא בודהיסטיות טוענות שהעצמי והמצרפים הם בטבע שונה אחד מהשני, אבל פרט לאמירה הזו, האופן שבו הן מקבלות את העצמי דומה מאד לאופן בו הפרסנגיקה מקבלים את העצמי. כפי שהסברנו עכשיו, גן גיאטסו המיוחס על סמך בסיס הייחוס קשה מאד לזהות אותו ישירות, ניתן לראותו רק על בסיס בסיס הייחוס שלו. כך גם האסכולות הלא בודהיסטיות. הן אמנם אומרות שהעצמי קיים בנפרד, אבל לא ניתן למצוא אותו. זאת בניגוד לאסכולות הנמוכות של הבודהיזם הטוענות שניתן למצוא את העצמי.
אבל הטענה שהעצמי בטבע שונה מהמצרפים מביאה לסתירות לוגיות רבות. על בסיס הזדקנות המצרפים אנחנו אומרים שמישהו מזדקן. אם הם היו בטבע שונה לא ניתן היה לעשת זאת. על בסיס זה שיש לנו כאב בראש אנחנו אומרים שיש לנו כאב ראש. אותה תודעה המייחסת את בסיס הייחוס היא תודעה מושגית בהכרח. למשל זו התודעה החושבת זה גן גיאטסו לה. זו היא תודעה נכונה, לא שגויה. מכאן שגן גיאטסו קיים, על בסיס בסיס הייחוס שלו שראינו. של התופעות קיימות בתלות בתודעה מייחסת אותם, בתלות בגורמים ובתנאים. לכן נאמר, זה מיוחס בתלות, ריקות זו היא דרך האמצע.
הכוונה היא שאותה תופעה המתהווה בתלות, הריקות שלה משוחרר משתי הקיצונויות.
כך צריך להבין איך התופעות כן קיימות. גן גיאטסו קיים בצורה נומינאלית בלבד. מיוחס בלבד על ידי תודעה מושגית. אין שום קיום אחר. על זה צריך לחשוב שוב ושב, כדי להבין איך התופעות כן קיימות.
19.
ההבנה של הריקות תומכת בהבנה של ההתהוות בתלות ולהיפך.
לאמה צונג קאפה אומר: מאחר שאין אף תופעה שאינה מתהווה ביחס ובתלות, ומאחר שהתהוות תלויה אף היא ריקה מביסוס מעצם טבעה, לפיכך אין אף תופעה שאינה ריקה מקיום מעצם טבעה.
מכיוון שממילא לא נסיים, אפשר לעצור כאן ולענות על שאלות.
שאלה: כאשר אנחנו מדברים על העדר קיום מעצם מהותו, אנחנו צריכים להבין את הקיום מעצם טבעו. אבל איך אפשר להבין זאת אם הוא אינו קיים, אם אין דבר כזה?
תשובה: נכון, מושא השלילה הזה הוא משהו שאינו קיים. אז איך מזהים אותו? חושבים לו הוא היה קיים, איך הוא היה נראה? למשל, אין קרן של ארנב. לו הייתה קרן כזו, אנחנו צריכים לדמיין איך היא הייתה נראית. אם אנחנו מבינים איך זה היה נראה לו זה היה קיים, אז אנחנו יכולים בעזרת הנמקות להבין שהיא לא קיימת.
באותו אופן גם העצמי שקיים מעצם טבעו. אנחנו צריכים להבין שגן גיאטסו המופיע לנו נראה לנו כמשהו שקיים בצורה עצמאית, קונקרטית. אם הוא אכן היה קיים כפי שהוא מופיע לנו, צריך לדמיין את הקיום העצמאי הזה שלו ולהבין שהוא לעולם לא היה משתנה, ולעולם לא היה יכול לבצע פעולה. נאמר כי "אם לא מבינים את מושא הייחוס, לא ניתן להבין את ההעדר שלו".
אם המושא הוא משהו שאין לו שום קשר לאושר שלנו ולסבל שלנו, אין צורך לנתח אותו כך בפירוט. למשל כמות גרגרי החול על הגנגס. בין אם נדע זאת ובין אם לא, זה לא יביא לנו יותר אושר, או יגרום לנו סבל. לעומת זאת העדר הקיום מעצם טבעו יש לו קשר חזר מאד לאושר שלנו ולסבל שלנו. הסבל כולו נובע מהאחיזה שלנו בהופעה השגויה של הקיום מעצם מהותו. מתוך כך באים הרגשות העוכרים והסבל. לכן ההבנה הזאת קשורה קשר הדוק לסבל ולאושר העתידיים שלנו.
שאלה: האם אפשר גם לייחס אדם על סמך המצרפים האחרים, שאינם חומר?
תשובה: בסיס הייחוס העיקרי הוא מצרפי התודעה למיניהם. כאשר אנחנו אומרים שהאדם עובר מחיים לחיים, בסיס הייחוס שלנו הוא רצף התודעה המתמשכת מתקופת חיים אחת לשנייה. על בסיסו אנחנו אומרים שגן גיאטסו לה עבר מחיים לחיים. באותו אופן אנחנו גם יכולים לומר גן גיאטסו חושב, מתרגז, שמח. כל זה על בסיס התודעה. אם מישהו מכה בי וכואב לי נאמר: גן גיאטסו סובל. אם היה גיאטסו אחר, שהוא לא אני, אפשר היה לומר הוא מודט על דרך הראייה וכו'. כל אלה מיוחסים על בסיס התודעה.
יכול להיות גם שמישהו אחר יראה את התודעה שלי, בראיה על חושית.
אנחנו הטיבטים נותנים חשיבות רבה לסימנים ולכן יש חשיבות למלים האחרונות של הקורס. תחשבו הרבה על ההתהוות התלויה, על אופן ההתהוות בתלות. כולכם השקעתם הרבה בניסיון להבין את הלימודים האלו, תודה רבה לכם, ותודה למתורגמן.