ספרייה ולימוד

גן גיאטסו – שורש החכמה – פרק 24 – שיעור שישי

גן גיאטסו – שורש החכמה – פרק 24 – שיעור שישי
יום שבת 02 יוני 2007 בבקר

אתמול הגענו לבית 11.

חשוב להבין כאן את השילוב של שני ההיבטים של החכמה ושל האמונה. על מנת שנוכל להתפתח נדרשים לנו שני ההיבטים האלו. בזמנים מסוימים החכמה צריכה להיות חזקה יותר, בזמנים אחרים האמונה, אבל אם הן לא ילכו יד ביד לא נתקדם. חכמה לא מביאה תועלת ללא האמונה, והאמונה לא מתפתחת ללא החכמה. מצד אחד אנחנו צריכים את יכולת הניתוח האנליטית, ומצד שני את האמונה שהופכת את התובנות שלנו לדרך.

אם אופן הניתוח שלנו שגוי, נגיע למסקנה שגויה. לכך הכוונה כאן כשנאמר:

"אם משקיפים באופן שגוי על הריקות, בעלי חכמה מועטה יהרסו" הכוונה היא מישהו שניתח את הריקות באופן שגוי והגיע למסקנה שגויה. המסקנה הזו יכולה להיות או קיצוניות אי הקיום, או קיצוניות הנצחיות. צריך להבין שעצם העובדה שמשהו ריק אין משמעו שהדבר לא קיים, אלא שהוא ריק מקיום עצמאי, ריק מקיום שאינו תלוי, אוטונומי, קונקרטי. אבל עצם העובדה שהוא ריק מוכיחה שהוא קיים. לא ניתן להגיד על משהו שהוא ריק אם אינו קיים.

אדם כזה המודט על ריקות שוב ושוב, כאשר הוא מגיע להרגלה עמוקה לריקות, כאשר הוא שומע את המושג ריקות, מיד עולה בו הבנה של הריקות, של ההתהוות התלויה, של הפעולות והתוצאות. הוא יבין שחוק הפעולות והתוצאות אינו שגוי. אדם שהגיע להבנה כזאת שני הצדדים האלו תומכים זה בזה. מצד אחד הוא מבין את הריקות מקיום מעצם טבעו, ומצד שני הוא מבין את ההתהוות התלויה, שכל הדברים תלויים בגורמים ותנאים, שלפעולות יש תוצאות וכו'. ההבנה היא בו זמנית של שניהם. אם ההבנה של העדר מקיום מעצם טבעו התהוות תלויה מופיעים כשונים זה מזה, זה סימן שאותו אדם לא הגיע להבנה המלאה של הריקות.

ברגע שמבינים את שני ההיבטים האלו, התודעה מבינה שכל התופעות קיימות כמו השתקפות במראה. כאשר אנחנו מסתכלים עליה אנחנו יודעים שהיא קיימת מחד, אבל היא ריקה מלהיות הפנים. אנחנו מבינים בו זמנים את עובדת קיומה, ואת העובדה שהיא איננה פנים.

אדם שמבין זאת מבין שכל התופעות קיימות כמוסכמות בלבד, כדבר מיוחס בלבד, שאין לו שום קיום למעט ייחוסו על ידי תודעה מושגית.

יש כאן שתי דוגמאות למישהו התופס את הריקות בצורה לא נכונה. הראשונה היא ביחס לנחש. אם תופסים את הנחש באופן נכון, מושכים אותו ואז חותכים אותו ומשתמשים בארס שלו להכין תרופה, והתרופה הזאת יכולה להביא הון רב. כך זה מוסבר במדהיאמקה אווטרה. אצל צונג קאפה התרופה היא מה שמשתמשים בו כדי לפתות את הנחש. בכל מקרה אם תופסים את הנחש בצורה נכונה, זה יוביל לתוצאות רצויות, אבל אם תופסים אותו בצורה לא נכונה זה יפגע בתופס.

הדוגמא השנייה היא של מנטרות ידע. בדרך כלל אנחנו מדברים על מנטרה בהקשר של בודהיסטווה המפתח תודעת חמלה של רצון לעזור לכל היצורים. הוא נכנס למוביל המהאיאנה. הבודהיסטווה הזה חש שהוא חייב להגיע להארה מהר ככל הניתן, כדי לעזור לאחרים. כדי לעשות זאת הוא נכנס למוביל הטנטרה, המאפשרת השלמת הדרך בזמן קצר יותר. זוהי המנטרה עליה מדובר כאן. דרך הטנטרה שנועדה כדי להוביל להארה מהר ככל האפשר. אבל אפשר להשתמש במנטרה גם לצורך מטרות גשמיות. למשל על ידי שימוש במנטרה, בסיוע ריכוז גדול, אפשר לגרום לחרב לעוף באוויר. אם המכשף מצליח לתפוס את החרב בזמן זה ייתן לו כוחות רבים. אבל אם הוא לא יצליח לתפוס אותה, החרב תערוף לו את ראשו.

הריקות, אם כן, אם נבין אותה נכונה היא יכולה להועיל לנו מאד, ולשחרר אותנו מסמסרה, אבל אם נבין אותה בצורה לא נכונה היא עלולה לפגוע בנו, לגרום לנו לחשוב שאין השלכות למעשינו, ולהוביל אותנו ללידה בעולמות נמוכים. בניגוד למדיטציות על חמלה וכו', שאין בהן כל סכנה, במדיטציה הזאת צריך לשים לב שאיננו פוגעים בעצמנו.

12. לפיכך, כשהבין שבעלי התבונה הנחותה

יתקשו להבין את עומק הדהרמה הזאת,

תודעת המכניע פרשה לחלוטין

מלימוד הדהרמה.

כפי שהבנו בבית הקודם, אלו שהם בעלי תבונה נחותה, חכמה מועטה, כאשר מסבירים להם את הריקות הם יאחזו בה בצורה לקויה ויהרסו את עצמם. לכן הבודהה, במשך 49 הימים הראשונים לאחר הארתו לא לימד ולא סובב את גלגל הדהרמה. כאשר הישויות השמימיות ביקשו ממנו ללמד הוא ענה להם: אני השגתי את הדהרמה הזאת הדומה לנקטר (שיקוי מרפא). אף אחד לא יוכל להבין אותה, ולכן אני לא אלמד. בפרק הזה בחייו הבודהה ניסה להדגים את העניין שאם מלמדים ריקות לאדם לא מתאים זה עלול להרוס אותו.

מצד שני זה נראה קצת כמו סתירה. במשך שלושה עידנים הוא צובר ומתרגל כדי להגיע להארה מתוך הרצון לעזור לכל היצורים החיים, והנה כאשר הוא מגיע להארה, הוא מסרב במשך 49 ללמד. אך אם מבינים זאת כניסיון מצדו להדגיש את הסכנה שבלימוד הריקות למי שאינו ראוי, אין יותר סתירה.

סיפור: בודגאיה היא מקום יקר ערך לכל הבודהיסטים. כולן מאמינים שזהו המקום שבו הגיע הבודהה להארה. ב 2002 תרגלתי שם השתחוויות בשמך שלושה חודשים. במשך החורף מגיעים לשם אנשים מכל הארצות הבודהיסטיות. חלק מהם היו טיבטיים. הם מגיעים מלאים באמונה, מקיפים את הסטופה, מבצעים השתחוויות, מדליקים נרות שמן וכו'. אבל לא תראו אותם מתרגלים מדיטציה. באותו זמן הגיעה קבוצה מסרי לנקה, והם לא עושים את כל הטקסים, אלא מתיישבים ולומדים דהרמה ואז מתרגלים מדיטציה. היה שם ילד קטן, נזיר כבן שבע, שישב לידי בזמן שעשיתי את ההשתחוויות. כשעשיתי הפסקה הצעתי לו את הכרית שלי, אבל הוא ענה לי ש"כאשר אנחנו עושים מדיטציה אנחנו לא משתמשים בכרית". הרגשתי מבויש.

13. מכיוון שהמסקנות הלקויות

אינן קבילות לגבי [המצדדים ב]ריקות

כל נטישה שלך של הריקות,

אינה קבילה לגבי.

אסכולת הפרסנגיקה מדהיאמיקה עונה על טיעוני הנגד של האסכולות הנמוכות: הליקויים האלו שהבאתם בטענתכם אינם חלים עלינו. מכיוון שאתם בעצמכם לא מבינים את מטרת הריקות משמעותה וכו', אז המסקנות שלכן אינן קבילות.

המסקנות הלקויות האלו אינן תופסות מכיוון שהן מוצגות מנקודת מבט שגויה. מסיבה זאת, כל אמירה שמנסה להפריך את הריקות, לנטוש אותה, אינה קבילה בגלל שהיא מגיעה מבסיס שגוי.

14. זאת שעבורה הריקות אפשרית,

עבורה הכול יהיה אפשרי.

זאת שעבורה הריקות אינה אפשרית,

עבורה הכול בלתי אפשרי.

שתי השורות הראשונות מסבירות את ההבנה שכל התופעות ריקות מעצם טבען מביאה יחד איתה את ההבנה שכל התופעות הן התהוות תלויה. מכיוון שהן מתהוות בתלות, אנחנו יכולים לבסס את כל התופעות. מה שמתהווה ביחס ובתלות הוא סבל, מה שאינו מתהווה כך אינו סבל. מה שהוא סבל יש לו את מקור הסבל, המצב ללא סבל והדרך לנטוש אותו. אם אלו קיימים אז גם הפעולות קיימות, הבנת הסבל,נטישת המקור, מימוש השחרור והמדיטה בדרך. אם אלו קיימים אז הפירות קיימים, ואלו שהשיגו את הפרי קיימים, ואלו המתקרבים לכך, ולכן הסנגהה קיימת, והדהרמה, והבודהה. כל זה קיים מכיוון שמה שהוא ריקות הוא התהוות מותנית.

שתי השורות האחרונות חוזרות אל טועני טענות הנגד ואומרת כי עבורם הכול יהיה בלתי אפשרי.

מה הכוונה כאן? זה האוחז במערכת הטיעונים הנאחזת בקיום מעצם מהותו. במערכת הטיעונים הזאת לא ניתן לבסס את ההתהוות התלויה, מכיוון שהיא סותרת באופן ישיר את הרעיון של קיום מעצם מהותו. אם נתבונן במראה ונגיד שההשתקפות קיימת מעצם מהותה, המשמעות היא שההשתקפות אינה תלויה יותר בגורמים ובתנאים, לא באור, לא במראה, לא בפנים. לכן היא למעשה לא תוכל להתקיים.

באותו אופן לא ניתן לומר שלידה קיימת מעצם טבעה. היא תלויה בסיבות ותנאים. ההסתובבות במעגל הלידות לא הייתה יכולה להתרחש אם האנשים היו קיימים מעצם מהותם, מכיוון שלצורך הנדידה הזו נדרש שינוי, ואם אדם אינו מקבל את ההתהוות התלויה אז השינוי לא אפשרי לביסוס.

הבית הבא מתאר את האופן שבו הם תופסים את הליקויים שלהם כליקויים של אחרים:

15. אתה מפנה לחלוטין

את ליקוייך כלפי

כ[אדם] שבעודו רוכב על סוס

שוכח את הסוס עצמו.

אותן אסכולות נמוכות המוצאות את הליקויים האלו באסכולת הפרסנגיקה מדהיאמיקה עושות זאת מהעדר הבנה של טבע הריקות, העדר הבנת הליקויים באי הבנת הריקות. בסופו של דבר הטיעונים שהם מפנים כלפי הפרסנגיקה חלים עליהם בעצמם. לכן הם מדומים לאדם הרוכב על סוס, ובגלל שדעתו מוסחת, הוא שוכח את הסוס עליו הוא רוכב, ומאשים מישהו אחר שגנב לו את הסוס.

שני הבתים הבאים מסבירים את הליקויים:

16. אם אתה משקיף בדברים

כקיימים מתוך עצם טבעם,

אזי אתה משקיף בדברים

כנטולי גורמים ותוצאה.

17. התוצאה והגורם עצמו,

הפועל וכלי הפעולה,

היווצרות והיפסקות,

ואף התוצאה נגעים [לוגית]

כפי שהסברנו קודם, אם היה משהו שהיה קיים מעצם מהותו, עצם קיומו מעצם מהותו משמעו שהוא אינו מסתמך על גורמים ותנאים. אם, למשל, היה קיים כד מעצם טבעו, הוא לא היה יכול להסתמך על הגורמים שלו להיווצר. הקדר, הגלגל שלו, החמר וכו' לא היו יכולים להתקיים כסיבות לכד. וגם הכד לא היה מתקיים. אם התוצאה קיימת מעצם טבעה, גם הגורם קיים מעצם טבעו, והם לא יכולים לתמוך אחד בשני.

שאלה: האם יש אנשים שלא יכולים להבין את הריקות (בהתבסס על בית שיר 14) ומדוע?

תשובה: אין כוונה למישהו שלעולם לא יכול להבין את הריקות, אלא למישהו שבשל העדר פוטנציאל הזכות, בשל חכמתם המועטה וכו' לא יכול כרגע, באופן זמני, להבין את הריקות. מה שנדרש עבורם זה לטהר את התודעה מקרמה שלילית, לפתח פוטנציאל חיובי וכו' ואז להגיע למצב שיוכלו להבין את הריקות

ריקות אינה משהו שמבינים פתאום. לוקח זמן רב עד שמבינים אותה. הדלאי לאמה אומר שבמשך ארבעים שנה הוא מהרהר בריקות, והוא עדיין לא מבין אותה. חשוב להפנים שהבנת הריקות היא משהו שנבנה לאורך זמן רב. אנחנו מניחים רישומים שמצטברים על התודעה לאורך הזמן, מתקופת חיים אחת לבאה.

שאלה: אם אפשר במשפט אחד להגדיר את היחס בין המוסכם למוחלט. האם הבנת הריקות שמלאה היא קבועה ונצחית, או שגם היא תלויה בגורמים ותנאים ומשתנה כל הזמן?

תשובה: יש שני סוגי יחס. יחס של טבע אחד, ויחס של היווצרות של תוצאה מגורם. מבין שני סוגי היחס האלו, לתופעות המוסכמות והתופעות המוחלטות יש להן טבע אחד. בלב החכמה נאמר שהחומר הוא ריק והריקות היא חומר. החומר והריקות שלו הם במהות אחת. החומר שהוא התופעה המוסכמת, והעדר הקיום מעצם טבעו שלו, שהוא התופעה המוחלטת, הם בטבע אחד, אבל הם פריטים שונים. (different isolates). בטקסטים השונים נאמר שאם הטבע שלהם היה שונה – יש בכך פגם, ואם הטבע שלהם אחד אז יש פגמים אחרים (?).

אדם שמגיע לתפיסה ישירה של הריקות הוא אדם ברמה רוחנית מאד גבוהה. באותו רגע, מכוח המוטיבציה שהייתה לו לפני שהוא נכנס לייצוב המדיטטיבי הזה, הוא יכול להישאר בייצוב המדיטטיבי הזה ככל שיחפוץ. יום, יומיים, או עידנים ארוכים. האדם הזה כבר השיג את האיחוד של שמטהה וויפשיינה. כרגע הוא שרוי בייצוב מדיטטיבי של תפיסה ישירה יוגית. אבל בשלב מסוים הוא יהיה חייב לצאת מהייצוב המדיטטיבי, ואז הוא לא רואה יותר את הריקות בצורה ישירה. רק הבודהה רואה את הריקות באופן ישיר כל הזמן, ואין עבורו פרקים מתחלים של ייצוב מדיטטיבי וזמן שאינו ייצוב מדיטטיבי. הוא שרוי כל הזמן בייצוב מדיטטיבי, ובזמן העוקב לייצוב המדיטטיבי.

האם זה בגלל שהוא אינו נתון יותר להשפעת גורמים ותנאים?

גם התודעה של הבודהה המבינה את הריקות באופן ישיר, וגם עצם ההבנה הן תופעות ארעיות. הבנת הריקות אינה נפסקת לעולם, אבל היא אינה קבועה, היא משתנה מרגע לרגע. כמו שהמדענים מדברים על התנועה הבלתי פוסקת של האטומים וכו'.

שאלה: אם אנחנו רואים כד, האם זה אומר שיש תודעה מושגית שתופסת אותו ככזה? אם לא היו תודעות מושגיות, האם עדיין היו תופעות המתהוות בתלות.

תשובה: בטוח שיש איזשהו גרגר בחוף הים שאף תודעה מושגית לא מייחסת אותו. אם כך איך הוא קיים כמיוחס על ידי תודעה מושגית בלבד? תעזבי את זה עכשיו…

שאלה: האם יש רמה מוחלטת של חיובי או שלילי, או שהריגה, למשל, היא שלילית רק ברמה המוסכמת.

תשובה: המשמעות של חיובי היא "מה שמצוין בכתובים, ומתאים להיות שייך לסיווג של מה שמייצר אושר" שלילי הוא: "מה שמצוין בכתובים ושייך לסיווג של מה שמייצר סבל".הסיווג הוא על פי התוצאות שהוא מביא. רק תופעות ארעיות יכולות להביא תוצאות. האמת המוחלטת לא גורמת לתוצאות. התופעות הארעיות חייבות להיות אחת משלוש: חיובית, שלילית או ניטראלית. האש, למשל, גורמת לעשן, ולא מביאה בפני עצמה לסבל או אושר, ולכן היא תופעה ניטראלית.

אבל זה תלוי גם בייחוס התודעה. יכול להיות מקום שבו מה שאנחנו קוראים לו שלילי הוא חיובי ולהיפך. יש מקום שבו האוזן נקראת אף והאף אוזן, האם זה הופך את האף לאוזן?

ספרייה ולימוד

ספרים בהוצאת ידידי הדהרמה

"מעבר לדת"

כבוד הדלאי לאמהּ ה-14  

כבוד הדלאי לאמה פורש בספרו תוכנית פורצת דרך הפונה גם אל מיליוני האנשים שאינם רואים בעצמם חלק משום מסורת דתית אך עדיין כמהים לחיים שיש בהם סיפוק רוחני ועשייה למען עולם טוב יותר. למידע נוסף ורכישה