ספרייה ולימוד

גן גיאטסו – שורש החכמה – פרק 24 – שיעור שני

גן גיאטסו – שורש החכמה – פרק 24 – שיעור שני
יום חמישי 31 מאי 2007

אתמול דיברנו קצת על ההיסטוריה של הטקסט הזה. הזכרנו את שלושת הנעות גלגל הדהרמה של הבודהה. הבודהה לימד את כל שלושת המובילים. האסכולות הנמוכות מבססות את ההשקפות שלהן על הנעת גלגל הדהרמה הראשונה, ארבעת אמיתות הנאצלים. אסכולות המדהיאמיקה מבססות את ההשקפה שלהן של העדר העצמי על הנעת גלגל הדהרמה השנייה, סוטרות שלמות החכמה. אסכולת התודעה בלבד מבססות את ההשקפה שלהן של העדר קיום חיצוני על הנעת גלגל הדהרמה השלישית.

העדר העצמיות עליו מדובר באסכולות הנמוכות יותר הוא העדר העצמיות של העצמי האוטונומי, שקיים מכוח עצמו. זו העדר עצמיות גסה יותר. כאשר מבינים אותה, את העדר העצמי האוטונומי בעל הקיום הממשי, כל האחיזה בעצמי הזה, והרגשות העוכרים הנובעים ממנה, הרגשות העוכרים הגסים יותר, לא נוצרים יותר בתודעת האדם. אבל ההבנה הזו אינה נפטרת מהאחיזות העדינות יותר בעצמי, והרגשות העוכרים הנובעים מהן. כמו כן, כאשר אסכולת התודעה בלבד מבינה את העדר הקיום החיצוני, היא מפסיקה את האחיזה בקיום החיצוני, ואת הרגשות העוכרים הנובעים ממנה, אבל ההבנה הזו אינה מפסיקה את האחיזה בעצמי הקיים מעצם טבעו וכו', ואת הרגשות העוכרים הנובעים ממנה. לכן רק ההבנה של העדר קיום מעצם טבעו על פי האסכולות הגבוהות מפסיקה לחלוטין את הרגשות העוכרים גם העדינים ביותר. ההמשכיות של אדם שהבין זאת תיפטר לגמרי מכל זרעי הרגשות העוכרים, והם לא יוכלו יותר להתעורר בה. לכן נאמר שאין יותר משער אחד לשלווה (לנירוואנה), מכיוון שרק ההבנה הזאת, של הריקות מקיום מעצם טבעו מובילה אל השחרור המלא האמיתי.

הבודהה, כאשר הוא לימד את כל סוגי הלימודים השמימיים האלו, האם הם כולם ייצגו את המחשבה שלו עצמו? לא. הוא לימד את כל סוגי הלימודים השונים האלו על פי הזיקה של כל אחד מהתלמידים. המחשבה של הבודהה עצמו היא אך ורק ההשקפה העדינה ביותר, מה שאנחנו קוראים ההשקפה של הפרסנגיקה מדהיאמיקה. זו ההשקפה הסופית של הבודהה. הסבל נובע מהרגשות העוכרים, אשר נובעים מהאחיזה בעצמי, וברמה העדינה ביותר האחיזה בעצמי הקיים מעצם טבעו. על מנת להיפטר מהסבל כולו ומהזרע שלו חייבים להבין את העדר העצמיות העדינה ביותר. כל שאר השיטות רק תדחיק את הסבל, תהפוך אותו ללא גלוי, אבל לא תיפטר מהרגשות העוכרים יחד עם הזרע שלהם.

לכן נאמר בשלושת עיקרי הדרך של לאמה צונג קאפה:

"למרות שפיתחת את תודעת השחרור הוודאי (renunciation) ואת הבודהיצ'יטה, אם לא תפתח את ההבנה העליונה לא תוכל להשתחרר מסמסרה".

הדרך להבין את האופן בו אנחנו אוחזים בדברים כאילו היה להם קיום אמיתי היא על ידי דוגמאות שידועות בעולם, של דברים הקיימים בצורה אחת, אבל אנחנו אוחזים בהם בצורה אחרת. על פי הדוגמאות האלו אנחנו יכולים להבין איך הרגשות העוכרים מובילים אותנו לאחוז בדברים לא כפי שהם קיימים. אם למשל מופיע לנו טאשי שהוא האויב שלנו: האופן שבו אנחנו אוחזים בטאשי בזמן שאנחנו כועסים על טאשי, והאופן שאנחנו אוחזים בו כאשר איננו כועסים שונים מאד. כאשר אנחנו כועסים אנחנו אוחזים בו כקיים מעצם מהותו, תופסים אותו כך ומפתחים כלפיו, על בסיס זה, תודעת כעס. כאשר איננו כועסים עליו אומנם עדיין אוחזים בו כקיים באופן אמיתי, אבל לא בצורה כה חזקה. אם למשל אנחנו רואים נעליים בחלון החנות. לפני ואחרי שאנחנו קונים את הנעליים, אנחנו אוחזים בהן בצורה שונה לחלוטין. לפני שאנחנו שונים אותם, גם אם הן מופיעות לנו כקיימות באופן אמיתי, אבל לאחר שקנינו אותן, בשל האחיזה בעצמי ובשלי, הן מופיעות לנו כאילו יש להן קיום אמיתי.

כאשר התודעה שלנו היא תודעה נכונה, אין לה את הכוח ליצור רגשות עוכרים, אבל כאשר יש לנו תודעה מוטעית או שגויה, היא מובילה אותנו לייצר רגשות עוכרים, ואלו גורמים לנו לבצע פעולות שליליות שיוצרות עוד קרמה שלילית. זה הגורם לכל הרגשות העוכרים, ולכל הסבל, ולכן הדבר החשוב ביותר זה להפסיק לאחוז בדברים כאילו הם קיימים מעצם מהותם.

נתחיל עכשיו עם שורש החכמה פרק 24. יצרתם מסגרת ללימוד הטקסט הזה. בהתחלה גן דאמצ'ו לימד אתכם את פרק 18, ועכשיו אנחנו נעבור על פרק 24.

הבסיס שנגארג'ונה מבסס עליו את הטקסט שלו הוא סוטרות שלמות החכמה. כפי שכבר אמרנו, בסוטרות שלמות החכמה יש את ההצגה הגלויה של הריקות. היא מוסברת באופן ישיר או גלוי. ההיבטים של השיטה, או הדרך, מוצגים באופן חבוי בסוטרות האלו. לכן מה שמוסבר כאן בטקסט, אלו רק ההסברים הגלויים, על היבט החכמה, לא על היבט החמלה. כמו כן, כפי שהסברנו כבר על נגארג'ונה, הוא לא עורך את ההבחנה האם הדברים קיים מעצם טבעם, אבל בסופו של דבר המשמעות העדינה ביות ר של הטקסט היא הריקות, על פי תפיסת הפרסנגיקה.

הפרק עצמו מסביר את תהליך ההתדיינות של האסכולות התחתונות, ואז את התשובה של האסכולות הגבוהות. בהתחלה מוסברות טענות הנגד של הוייבהאשיקה, ואחר כך גם טענות הנגד של האסכולות הגבוהות יותר. אבל בסופו של דבר כל האסכולות האלו טוענות שיש קיום מעצם טבעו.

נגארג'ונה מסביר את טענות הנגד בארבע חלוקות, ואחר כך מביא את הטענות של המערכת שלנו, ואז עונה על הטענות שבפרק באומרו שמי שהביא אותן לא הבין את מטרת הריקות, ולכן טענותיו אינן מבוססות.

מהי מהות טענות הנגד של האסכולות התחתונות? לדבריהן אם כל התופעות האלו לא היו קיימות מהצד שלהן, לו הן היו אך ורק מיוחסות על ידי שם ותודעה מושגית, הרי שהקיום שלהן היה מה שהתודעה המושגית הייתה יוצרת. כל התופעות האלו היו פרי הדמיון שלנו בלבד, ולא היה להן שום קיום מחוץ לתודעה שלנו. לכן לא תהיה שום אפשרות להבחין בין טוב לרע, לא תהיה שום הבחנה בין אדם רגיל לנעלה, בין נחש אמיתי לחבל שמופיע כמו נחש. אין שום דרך להבחין ביניהם. אין גם סיבה שמזרע יצא נבט ולא אדם למשל. אם הכול נברא על ידי תודעה מושגית, אנחנו יכולים לברוא אדם מתוך הזרע, ולא רק נבט. זה כמובן מצב לא סביר בהחלט שהופך גם את ארבע אמיתות הנאצלים למיותרות ולא נכונות.

ההסבר שלהם של טענות הנגד תואם מאד את צורת המחשבה שלנו, את הדרך בה אנו רואים את הדברים קיימים. כאשר אנחנו מייחסים נחש על גבי חבל, ובמקרה אחר מייחסים נחש על גבי נחש, נדמה לנו שבמקרה השני הנחש באמת קיים, מצד עצמו, ואילו המקרה הראשון, על בסיס החבל, הנחש אינו קיים באמת. נדמה לנו שהנחש האמיתי קיים ללא תלות בגורמים ותנאים. אבל את החבל לא ניתן לייחס "נחש" משום שאין שם את הטבע של נחש. הטענות של האסכולות הנמוכות חשובות מאד משום שהן משקפות את אופן המחשבה היומיומי שלנו.

אם היה לנו, למשל, זרע של חיטה. אנו נוטים לחשוב שלו זרע החיטה לא היה מעצם טבעו חיטה, הוא לא יכול היה לברוא חיטה, ובודאי שלא ניתן היה להוכיח שלא יכול לצמוח שום דבר אחר.

לטענות הנגד האלו משיבה אסכולת המדהיאמיקה ומביאה את טענותיה. .

אלו המעלים כאן את טענות הנגד, שייכים לאסכולות הבודהיסטיות, וכמובן גם אלו העונים לטענות האלו.

ארבע חלוקות של טענות הנגד:

טענות הנגד נחלקות לארבע:

1. אם כל הדברים היו קיימים מעצם טבעם, הרי שגם ארבע אמיתות הנאצלים היו צריכות להיות קיימות מעצם טבען, ואם זה היה המצב לא ניתן היה לבצע לגביהן כל פעולה, אי אפשר היה לסלק את הסיבות לסבל או לממש את השחרור.

2. אם ארבעת אמיתות הנאצלים לא היו מתקיימות לא ניתן היה גם להבין אותן, ולכן גם הפירות של הבנת האמיתות האלו לא היו קיימים. אי לכך לא היו אלו השוהים בפרי ההבנה, וגם אלו המתקרבים לפירות לא היו קיימים. כל שמונת סוגי האנשים האלו (ארבעה שוהים בארבעת הפירות של ארבע האמיתות, וארבעת המתקרבים לפירות האלו.) לא היו קיימים.

3. שלושת האבנים יקרות הערך לא היו יכולות להתקיים מכיוון שאם שמונת האנשים האלו לא היו קיימים, גם הסנגהה לא הייתה קיימת, ולכן הדהרמה והבודהה לא היו קיימים.

4. אם היינו קיימים מעצם טבענו חוק הסיבה והתוצאה לא היה קיים, ובאופן כזה כל הבסיס של חכמת הבודהיזם, אותו בסיס שכל מחויבות אליו, לא היה יכול להתקיים.

טענת הנגד הראשונה מדברת על כך שארבע אמיתות הנאצלים לא יהיו סבירים אם כל התופעות היו קיימות מעצם טבען. כל האסכולות מקבלות את ארבע אמיתות הנאצלים. כולם מקבלים שהבודהה הסביר את האמיתות על ידי שלוש חזרות. החזרה הראשונה הייתה של טבע, השנייה של פעולה, והשלישית של פעולה יחד עם התוצאה.

חזרה ראשונה: של הטבע

בהתחלה הבודהה אמר: "זוהי אמת הסבל של הנאצלים", "זוהי אמת המקור של הנאצלים" זוהי אמת ההפסקות של הנאצלים" וזוהי אמת הדרך של הנאצלים" מה הכוונה? "זה" מתייחס למצרפי הסבל הנגועים שלנו, הנלקחים על ידי קרמה ורגשות עוכרים. זו הכוונה ב"זוהי (אלו הם)". הכוונה היא למצרפי הסבל הנגועים, שהם הבסיס לכל הסבל שאנחנו חווים. אחר כך הוא מצביע על הגורם להיווצרות של מצרפי הסבל האלו, קרמה ורגשות עוכרים, שהם אמת המקור. אחר כך הוא מצביע על אמת ההיפסקות של כל הרגשות העוכרים האלו ואומר "זוהי אמת ההיפסקות" ואז הוא מצביע על הדרך להגיע להיפסקות הזאת, על ידי הבנת הריקות. כך הוא הסביר בחזרה הראשונה את הבסיס.

חזרה שנייה: הפעולה

בחזרה השנייה הוא אומר דע את אמת הסבל, נטוש את אמת המקור, ממש את אמת ההיפסקות, מדוט על אמת הדרך. זו החזרה השנייה, שהיא החזרה של הפעילות.

החזרה הזו מסבירה שיש להבין את אמת הסבל. אם לא נבין אותו לא נפתח את הרצון להפסיק את הסבל. למשל אדם החולה בסרטן.עד הרגע שהוא מבין שהוא חולה בסרטן הוא לא נוקט כל אמצעים לרפא את המחלה. באותו אופן עד שלא נבים שאנחנו חווים את סוגי הסבל השונים האלו לא נעשה מאמצים להפסיק אותם.

איך מודטים על הסבל? חושבים שוב ושוב על כל סוגי הסבל שאנחנו חווים. בהתחלה נחשוב על הסבל הגס יותר, הסבל של הסבל, הסבל המעורב בכאב. אחר כך נחשוב על סבל השינוי, הו הסבל הגלום בתחושות הנעמות, ונחזור ונחשוב על כך. אז נגיע לסבל המורכב השרוי בכל. אז נבין שעצם העובדה שיש לנו מצרפים, שאנחנו אוחזים בהם, אומרת שאנחנו נמצאים בטבע הסבל. כל עוד יש לנו אותם אנחנו חייבים להיוולד, למות, לחיות וכו'. לכן הסבל העדין ביותר הוא המצרפים האלו עצמם.

על בסיס מדיטה כזאת אנחנו מפתחים פחד שלא יכול יותר לשאת את הסבל הזה, ואז באופן טבעי תעלה בנו השאלה: מהו המקור של הסבל הזה? כדי להיפטר מסבל לא מספיק לשלוף אותו כמו קוץ מהרגל. סבל הוא משהו שנוצר מגורם, ולכן הוא ארעי מטבעו, ולכן הדרך להפסיק אותו היא על ידי הפסקת הגורם שלו. אי אפשר להפסיק את הסבל של העבר, וגם אין צורך בכך, ואותו דבר לגבי הסבל של ההווה. אנחנו כן רוצים להפסיק את הסבל של העתיד.

אם למשל אנחנו חווים כאב ראש שמתחיל בשעה אחת. עד שלוש אנחנו לא לוקחים את התרופה וחווים את הכאב. בשעה שלוש אנחנו לוקחים את התרופה. היא לא יכולה להפסיק את הסבל שהיה לפני שעה אחת

ההפסקה המלאה של כל גורמי הסבל בתודעה שלנו, היא המימוש של אמת ההיפסקות.

הדרך להשיג את ההיפסקות הזאת היא על ידי מדיטה על הדרך. הכוונה היא לפתח בהדרגתיות את החכמה הנובעת משמיעה, אחר כך את החכמה הנובעת מהרהור, ובסוף את החכמה הנובעת ממדיטה. על ידי תרגול חוזר ונשנה ננטוש את האחיזה בעצמי, יחד עם הזרע שלה, וכך נעקור לחלוטין את הסבל.

חזרה שלישית: פעולה יחד עם תוצאה

כאן אמר הבודהה: הבן את אמת הסבל, אין הבנה, נטוש את המקור, אין נטישה. ממש את ההיפסקות, אין מימוש, מדוט על הדרך, אין מדיטה.

הכוונה היא שלאחר שמבינים את אמת הסבל, אין יותר מה להבין לגבי זה. לאחר שנוטשים את אמת המקור, אין יותר מה לנטוש לגבי זה, לאחר שמממשים את ההיפסקות אין יותר מה לממש, ואחרי שמודטים על הדרך, אין יותר על מה למדוט.

בצורה כזו יש ספירה של שתים עשרה (ארבע אמיתות כפול שלוש חזרות).

האסכולות הנמוכות אומרות שלא ניתן היה לבצע את כל הפעולות האלו לו האמיתות לא היו קיימות מעצם מהותן.

הטענה שלהן היא שלו אמת הסבל, שהיא כאמור המצרפים הנגועים הנלקחים, לו היו קיימים מעצם מהותם, הם לא היו יכולים להתקיים. עבורם בשביל שמשהו יתקיים הוא חייב להיות מעצם טבעו. ואם המצרפים לא קיימים בכלל, אמת הסבל לא קיימת. גם רגשות העוכרים לא יכולים להיות קיימים, כי לא יכול להיות גורם למשהו שאינו קיים. ואם הגורם לא קיים, לא ניתן להפסיק את הסבל, ולכן גם אמת ההיפסקות לא קיימת. וגם הדרך לא יכולה להיות קיימת, אם אין גורם שניתן להפסיק אותו, ולכן כל ארבע אמיתות הנאצלים לא יכולות להתקיים, כפי שהסביר אותן הבודהה. וכמו כן גם הפירות של ארבע האמיתות לא קיימות, ולכן גם המתרגלים השוהים בתוצאות לא קיימים, וגם לא אלו המתקרבים לכך. אם שמונת אלו לא קיימים, גם הסנגהה לא קיימת, וגם הדהרמה לא תהיה קיימת, שכן הדהרמה היא הדרך הפסקת הסבל. ואם הפסקת הרגשות העוכרים לא קיימת, הרי שההפסקה המלאה והסופית של הרגשות העוכרים הקיימת בתודעתו של הבודהה גם היא לא קיימת, ולכן אם ארבע האמיתות הנאצלות לא קיימות מעצם טבען, גם שלושת יקרי הערך לא יכולים להתקיים.

ההתדיינות הזאת אותה סקרנו עכשיו היא שתי הבתים הראשונים בטקסט:

1) אם כל אלו ריקים

אין התהוות ואין התפוגגות

ונובעת מסקנה מגוחכת שעבורך

ארבע אמיתות הנאצלים לא יהיו קיימות

 

2) מכיוון שארבע אמיתות הנאצלים אינן קיימות

ידיעה מוחלטת, נטישה,

מדיטה ומימוש,

לא יהיו סבירות.

בסיס טענת הנגד הזו היא הקבלה שעל פי האסכולה העליונה נאמר: אם כל התופעות לא קיימות מעצם מהותן, הצגת הפעולות והפועלים סבירה בהחלט. לעומתם האסכולות הנמוכות טוענים שאם התופעות לא היו קיימות מעצם מהותם, הרי שכל הצגת הפעולות והפועלים לא הייתה סבירה. לא היה אפשרי לפעול.
שאלה:

האם גן לה יוכל להרחיב לגבי העובדה שבטקסט הזה לא מדובר באופן גלוי על קיום מטבע עצמו?

תשובה:

נגארג'ונה עצמו הוא מלומד אדיר שכתב את ששת הטקסטים האלו על הנמקות דרך האמצע, והוא נחשב לפותח דרך המרכבה של המדהיאמיקה. כל המורים הגדולים ביותר באסכולות האלו מקבלים ללא יוצא מן הכלל את דבריו כאמירה תקפה לחלוטין. כעת, לא נמצא בשום מקום בטקסט שלו הבחנה גלויה בין דברים הקיימים מעצם טבעם או לא. הפרסנגיקה מדברים על מושא השלילה בצורות שונות: קיום מהצד שלו, קיום אמיתי, קיום מעצם מהותו, קיום מעצם המאפיינים שלו – לכולם משמעות אחת. נגארג'ונה לא מציין את ההבחנות האלו באופן גלוי בטקסט שלו. הוא לא ציין זאת כאמצעי מיומן, וכך חלק מהאנשים שמקבלים את מה שהוא אומר טוענים שיש קיום מעצם טבעו, ואילו אחרים טוענים שאין קיום מעצם טבעו. בצורה כזאת הוא אפשר לשתי האסכולות האלו של הסווטנטריקה והפרסנגיקה לקבל את דבריו. לאמה צונג קאפה מסביר בטקסטים שלו שהאבחנה הזו לא קיימת בטקסטים של נגארג'ונה.

 

שאלה:

אם טאשי הוא האויב שלי, ועל סמך ההבחנה הזאת אני נמנע מלהתקרב אליו ומגן על עצמי, האם זו לא תודעה נכונה שפועלת כראוי?

תשובה:

קודם כל קשה בכלל להגדיר "אויב", אבל אם אנחנו עושים זאת ואומרים שהכעס מרחיק אותנו ממנו וכך מגן עלינו, זה לא מדויק. הכעס רק פוגע בשיקול הדעת שלי, ובאנשים שמסביבי. בכעס אין אפילו גרגר אחד של תועלת למישהו. אם אתה טוען שפיתוח חמלה יזיק לנו כי נחשף לפגיעה של האויב זה גם לא מדויק. אנחנו לא מפתחים חמלה של טיפשים, אלא חמלה מעורבת בחכמה. הכוונה היא לא להפוך לפסיביים ולהפסיק לפעול. החמלה שנפתח תניע אותנו לעצור אנשים מלפגוע בנו או באחרים. הכעס הוא משהו שאין בו שום תועלת. מרגע שאנחנו מפתחים אותו אנחנו מאבדים לחלוטין את היכולת לראות את הדברים בצורה צלולה. כמו כן בימינו קשה להבחין בין מדינה חזקה ומדינה חלשה, שכן גם מדינה חלשה הופכת חזקה בגלל שמדינות אחרות באות לעזרתה. לכן חשוב להגיב בלי קשר לכוח של אותה מדינה. גם אם המדינה חלשה היא עלולה להפוך לחזקה בעזרת מדינות אחרות, ולכן אין לנצל את ההזדמנות הזאת.

ספרייה ולימוד

ספרים בהוצאת ידידי הדהרמה

"להגיע להארה"

כבוד הדלאי לאמהּ ה-14  

"להגיע להארה" הוא ספר חשוב ומהותי בו פורש בפנינו הדלאי לאמה, בדרך בהירה ומעשית, את שלבי התרגול הרוחני בדרך להשגת מצב ההארה שלמה, מצב תודעה שהוא הרמה הגבוהה ביותר של ההתפתחות הרוחנית. למידע נוסף ורכישה