חגית אלמקייס בראיון למעריב עם ג'טסונמה טנזין פאלמו 2011
אשת המערות
בגיל 68, אחרי 12 שנות תרגול מדיטציה במערה מבודדת בצפון הודו, ואחרי שהקדישה את חייה לקידום מעמד הנזירות הבודהיסטיות, טנזין פאלמו רוצה לפרוש לריטריט אחרון בחייה. ראיון מיוחד עם נזירה שרוחניות עבורה היא לא רק מילה יפה.
כתבה בסגנון, מעריב nrg , מאת: אלמקייס חגית
9/2/2011
מה גורם לנערה נוצרייה אנגליה שגדלה וחונכה בלונדון, להתעורר בוקר אחד ולהחליט שהיא עוזבת את חיי המערב ומעתה ואילך מקדישה את חייה לתרגול בודהיסטי? לשאלה הזאת אמנם אין תשובה אחת מוחלטת, אבל בגיל 18 טנזין פאלמו לא העלתה בדעתה שיש דרך אחרת. כיום פאלמו, נזירה בודהיסטית המנהלת מנזר לנשים טיבטיות בהודו, נחשבת לאחת הנשים הבולטות בקרב הבודהיזם הטיבטי, מעמד שקשה מאוד להשיג אם נולדת כאישה בעולם הבודהיסטי הגברי. אחרי ששמעתי רבות על אודותיה וקראתי את מאמריה וספריה, בין היתר ביוגרפיה המתארת את חייה, "מערה בשלג", אני פוגשת את פאלמו פנים אל פנים במנזר שלה בצפון הודו, מרחק שעתיים מדרהמסלה. לשמחתי, אני מגלה אישה מחויכת. השיחה איתה בגובה העיניים. העיניים הכחולות שלה משדרות עומק. עוצמה, אסרטיביות וביטחון לצד רכות ואהבה.
אמא, אני בודהיסטית
פאלמו נולדה בשנת 1943 בלונדון כדיאן פרי. היא גדלה וחונכה בלונדון על ידי אמה ואחיה הגדול. אביה היה מוכר דגים ונפטר כאשר היתה בת שנתיים בלבד. אמה היתה אישה מאוד רוחנית, וסיאנסים שהתקיימו בביתה היו דבר שבשגרה. ההתנסויות הרוחניות מבית ילדותה הובילו אותה כבר בשנות נעוריה המוקדמות להתעניין בצורה יוצאת דופן בדת וברוחניות, בחיפוש אחר משמעות. היא קראה את הקוראן, התעניינה ביהדות וחקרה את משמעות הנצרות. עם הזמן נחשפה לבודהיזם והחיבור היה מיידי. היא הודיעה לאמה שהיא בודהיסטית ובמהרה הבינה שכדי להעמיק את הלמידה עליה לתרגל בודהיזם הלכה למעשה, וכך, בשנת 1963, בהיותה בת עשרים בלבד, נסעה למנזר בצפון הודו, בחיפוש אחר דרכה הרוחנית. "מאז שאני ילדה קטנה הרגשתי שאני במקום הלא נכון והייתי צריכה לחכות לזמן הנכון כדי לנסוע", היא מספרת. "היה בי חלק שרצה להיות נערה חופשייה בלונדון והיה בי חלק שרצה כבר לצאת לדהרמה. בתקופה הזאת היו לי שני סטים של חברים. סט של חברים לדרך הרוחנית וסט של חברים לבילוי. פעם היתה לי פגישה עם כולם ואיחרתי לפגישה. בינתיים הם נפגשו ושוחחו ביניהם. כולם היו מאוד מבולבלים. הם דיברו עלי אבל לא האמינו שהם מדברים על אותו אדם. במשך תקופה לא ידעתי לאיזה כיוון ללכת והייתי מבולבלת. ואז פשוט הרגשתי קול מרגיע שמדבר אלי ואומר לי: 'אל תדאגי, את צעירה עכשיו. פשוט תיהני מהחיים שלך כרגע ויהיה בסדר'. ידעתי עמוק בתוכי שזה יקרה, וכך היה. יש זמנים שאתה מרגיש שמשהו עמוק בפנים בתוכך יודע לאן ומתי ללכת".
היו לך ספקות כשיצאת לדרך?
"כשהתחלתי ללכת בדרך לא היו לי ספקות בכלל. במהלך הדרך היו לי הרבה ספקות. היו לי הרבה ספקות עם הדרך שבה יושמה הדרך של הבודהה. התחלתי ללכת למקור ולשאול את עצמי למה הבודהה באמת התכוון כשהוא אמר כך וכך. עבדתי עם הספקות שלי". קור, חושך, בדידות מוחלטת שנת 1963 היתה שנה נפלאה להיות במנזר אליו הגיעה, ששימש מרכז לפליטים ממנזרים שהוחרבו באותה תקופה על ידי הסינים בטיבט. במנזר היא פגשה את הגורו שלה, קאמטרול רינפושה, ובהדרכתו הפכה לאחת הנשים המערביות הראשונות שהוסמכו להיות נזירות בודהיסטיות טיבטיות. פאלמו נשארה לחיות לצד הגורו שלה והקהילה שלו בצפון הודו במשך שש שנים. אולם ככל שהתפתחה רוחנית התסכול שלה הלך וגדל. הוא נבע מעצם העובדה שלא יכלה ללמוד חלק מהשיעורים שלנזירים היתה גישה אליהם, רק בגלל היותה אישה. יום אחד היא בישרה לגורו שלה שהיא עוזבת. בהדרכת הגורו היא נסעה לעמק לאהול בהרי ההימאליה, שם יכלה לקבל על עצמה אימון אינטנסיבי יותר. פאלמו נשארה במנזר קטן בלאהול במשך מספר שנים, כשהיא מתרגלת מדיטציה במהלך חודשי החורף הארוכים. בשנת 1976, לאחר שנים של אימון אינטנסיבי, החליטה להעמיק את התרגול וכעבור זמן קצר עברה לגור במערה בלאהול, מנותקת מכל נפש חיה. "זה הרגיש לי מקום טוב לתרגל בו את הדהרמה", היא מסבירה. "קשה לאישה למצוא מקום שבו היא תרגיש בטוחה ומוגנת, ואני תמיד הרגשתי בטוחה בלאהול. מעולם לא הרגשתי עצבנית או חסרת מנוחה בגלל שהייתי שם לבדי". המערה של פאלמו היתה בליטה בסלע ושני אריחים הסוגרים על הפתח על מנת למנוע את כניסת הקור המתמיד. מטר שמונים על שלושה מטרים בלבד. בוץ וגללי פרה היו מוטחים על הקירות. המערה כללה אזור אחסון קטן לאוכל שאמור היה להספיק לחודשים, תנור קטן ודלי לרחצה. המערה לא כללה מיטה, מהסיבה הפשוטה: התרגול המדיטטיבי של פאלמו כלל ערות מתמדת, ולפיכך היא השתמשה בקופסא קטנה מעץ בתוכה ישבה בלילות למדוט. "אהבתי את קופסת המדיטציה שלי", היא נזכרת בנוסטלגיה. "כרבלתי את עצמי בגלימה והרגשתי מאוד מוגנת ובטוחה בתוכה".
במערה הזאת בילתה פאלמו 12 שנה כשהיא מבודדת ומנותקת מכל אדם. מידי פעם היה מישהו מניח בפתח המערה שלה כמה מצרכי מזון בסיסיים, אבל רוב הזמן היא נאלצה להסתדר עם אספקה מועטה שהיתה ברשותה, בעיקר בשל תנאי מזג האוויר הקשים באזור, שהציבו אותה בפני לא מעט אתגרים. בשנת 1979 סגרה על המערה סופת שלג עזה. פאלמו, שלא יכלה להדליק אש, שהתה בקור, בחושך ובבדידות מוחלטת. את הזמן ניצלה כדי למדוט על המוות ועל הלידה מחדש לפי הבודהיזם. עד שהגיע קול פנימי שאמר לה לחפור בשלג והיא חפרה את דרכה החוצה עם מכסה של סיר בישול. פאלמו נזכרת היום בתקופה הזאת בחיוך. גם בחודשים הארוכים בהם אספקת מזון לא הגיעה בשל תנאי מזג האוויר הקשים." במשך שישה-שבעה חודשים יורד שם שלג ובחודשים האלה אף אחד לא יבוא לבקר ואפשר לצאת, להסתכל על ההרים ולא לדאוג שמישהו יראה אותך או אתה תראה מישהו", היא מספרת. "כשאתה בריטריט אתה לא אמור לראות או להיראות. זאת הסיבה שנשארתי שם. לא ניסיתי להוכיח דבר ולא תכננתי להישאר שם 12 שנה. פשוט לא חשבתי על מקום טוב יותר להיות בו. הייתי עומדת שם בכניסה למערה, מביטה לעבר ההרים ושואלת את עצמי: אם היתה לי עכשיו אפשרות לבחור כל מקום אחר להיות בו, איפה הייתי עכשיו? והתשובה הייתה 'כאן'. לא יכולתי לחשוב על שום מקום אחר, זה היה מקום מושלם, אז נשארתי". הריטריט האחרון של פאלמו הסתיים בפתאומיות בשנת 1988 כאשר שוטר הגיע למערה והודיע לה שיש לה בעיה עם הוויזה ושהיא תיעצר אם לא תגיע תוך 24 שעות לתחנת המשטרה המקומית. "לקראת סיום ריטריט נוסף של שלוש שנים שמעתי מישהו נכנס דרך הגדר ומגיע למערה", היא מספרת. "לפתע עמד מולי שוטר שנתן לי הודעה בה נכתב: 'את נמצאת באופן לא חוקי בהודו במשך שלוש שנים וחייבת לעזוב'. למחרת הייתי צריכה לרדת מההר כדי שלא יבואו לעצור אותי. "חשבתי שאם כבר שברתי את הריטריט, אז כנראה שזהו. הגיע הזמן. חברים הציעו לי לבוא לאיטליה. הרגשתי שאני צריכה שוב להתחבר לתרבות המערבית שזה הזמן המתאים לכך. איטליה היא מקום מדהים להיות בו. התאהבתי שם במוצארט".
בשנת 1988 עזבה את הודו והלכה לחיות באיטליה, שם לימדה ולמדה במרכזי דהרמה שונים. לפני פטירת הגורו שלה בשנת 1980 הוא ביקש ממנה לפתוח מנזר לנשים. פאלמו הבינה את חשיבות הבקשה וזכרה זאת שוב כאשר נתבקשה פעם נוספת, בשנת 1993, לפתוח מנזר על ידי הלמה של מנזר קאמפאג'אר בחבל הימצ'אל פראדש שבצפון הודו. היה זה בדיוק עם חזרתה להודו וההבנה כי אין לנשים הטיבטיות מנזר לשהות בו, קוממה אותה. לאט לאט היא החלה לפעול למען המטרה – מנזר בודהיסטי לנשים, מה שהפך למשימת חייה. בינואר 2000 הגיעו הנזירות הראשונות להתעניין במנזר ובשנת 2001 החלה הבנייה של המנזר Dongyu Gatsal Ling Nunnery, בנייה שנמשכת עד היום. כיום יש במנזר כשישים נזירות בין הגילים 15-25, שלראשונה בחייהן ניתנת להן הזדמנות ממשית היות חלק מהבודהיזם הטיבטי.
החצי השקוף של העולם
היא אמנם לא משתמשת בכלל במילה "פמיניזם", אבל פאלמו היא פמיניסטית מבטן ומלידה. היא נאבקת על המנזר ועל תנאי הנשים במנזר כבר שנים ארוכות, תוך שהיא שמה לה כמטרה ליצור את השינוי הלכה למעשה. היא פועלת למען העלאת מעמד הנשים בבודהיזם, לאחר שראתה במו עיניה את ההתעלמות מנשים ואת המחסור בהשכלה למין הנשי. במקום שבו השליטה הייתה במשך אלפי שנים שליטה גברית לחלוטין, פאלמו מוכיחה עוצמה נדירה בתוך המעוז הגברי וזוכה להערכה מאנשים בכל העולם, כולל הדלאי למה בעצמו. בפברואר 2008 הוענק לפאלמו התואר Jetsunma, שמשמעותו "מאסטר נכבד", כאות הוקרה על הישגיה הרוחניים כנזירה ועל המאמצים שהשקיעה בקידום מעמד הנשים העוסקות בבודהיזם הטיבטי. "במשך אלפי שנים נשים היו החצי השקוף, הנעלם, של הגזע האנושי, כך שרוב המנהיגים הרוחניים הם גברים והטקסטים נכתבו מנקודת מבט גברית. נראה לי שאין לנו צורך עוד במנהיגים מהמין הגברי. אנחנו זקוקים לנשים מנהיגות רוחניות. לכן נראה לי הגיוני לחזור לכאן שוב ושוב כאישה, במטרה לעזור לנשים שזכו להתעלמות טוטאלית".
איך מסבירים את העובדה שהבודהיזם, שאמור להיות שוויוני כלפי כל יצור חי, מפלה בצורה מעשית את הנשים?
"אני חושבת שהבודהה פשוט חשב שזה יהיה קשה מידי עבור נשים. איך הן יסתדרו בלי בית, למשל. בימי הבודהה נזירות נאנסו והיה קשה לנשים להסתובב בביטחון לבדן ולא היו מנזרים. סיבה נוספת אירונית שלדעתי הבודהה היסס לגבי הנשים היא שנזירים נשענו על אנשים שיביאו להם אוכל. ומי שם אוכל בקערות? נשים. נשים תמכו בגברים ולכן לנזירות היה קשה. גם היום. למה אנחנו נמצאות במצב שבו אנחנו נמצאות? כי נשים בדרך כלל תומכות בגברים במקום האחת בשניה".
זה לא הקשה עלייך כאישה להיות חלק מעולם שלם שמפלה נשים?
"הפטריארכאליות הזאת לא קיימת רק בטיבט, אלא בכל העולם. בבודהיזם במנזרים ברחבי תאילנד, לאוס, בורמה, קמבודיה וסרילנקה וכן במנזרים טיבטיים, אין הסמכה מלאה לנזירות. הנשים במדינות האלה הוסמכו על ידי נזירים ממין זכר, מה שאומר שהן לנצח יישארו טירוניות, כיוון שהסמכה מלאה יכולה להינתן אך ורק על ידי נזירה שיש לה הסמכה מלאה. בבודהיזם הטיבטי יש טקסטים רבים שלנזירות אין גישה אליהם והן אינן יכולות ללמוד אותם. כמו כן ישנן משרות שהן אינן יכולות לאייש. הדלאי למה תומך בהסמכה מלאה של נזירות, אבל מודע לכך שיש לו מתנגדים. מצד שני, ברור שאם הוא ירצה ליצור את זה, כולם יתייצבו אחריו בשורה".
פאלמו מספרת כי הדלאי למה הצהיר כי אין מניעה שהבודהה יתגלם בגופה של אישה והוא הציע לנשים לצאת להונג קונג לקבל הסמכה, כפי שהיא עצמה עשתה כשהיתה בת שלושים. אולם הפתרון הזה אינו מעשי כיוון שהנשים לא רוצות לצאת מחוץ לשושלת היוחסין שלהן. מסיבה זאת מנסה פאלמו לגייס כספים באמצעותם יוכל המנזר הלסמיך את הנשים במקום מגוריהם, דבר שהגברים זוכים לו באופן טבעי. "אחת הבעיות עם הנזירות הטיבטיות היא שיש להן הערכה עצמית נמוכה", היא אומרת בכאב. "באופן מסורתי הן לא קיבלו יחס כאילו הן חשובות ולכן הן לא מתייחסות לעצמן כאל דבר חשוב וגם לא אחת אל השנייה. זאת בעיה גדולה במנזר".
איך עובדים איתן?
"אנחנו מנסים לעודד אותן להביע את עצמן, אבל זה לא קל. שאלתי כאן מישהו האם את חושבת שגברים הם יותר אינטליגנטיים בגלל תורשה, והיא ענתה לי בטבעיות, 'ברור, הם נזירים'. הייתי צריכה להסביר לה שאין כל שוני. שגברים ונשים שווים ברמת האינטליגנציה, אבל קשה להן להאמין בזה באמת".
ויש אור בקצה המנהרה?
"בהחלט. אנחנו פועלים למען השוויון של נשים ועובדים על חינוך גבוה לנשים. עם ההשכלה הניתנת להן הן מתחזקות והמעמד שלהן מתחזק. כיום מועברים גם קורסים לנשים כדי שירכשו כבוד עצמי וביטחון עצמי, שזה מעבר להשכלה". מקדש בצפון הודו. הפטריארכאליות הזאת לא קיימת רק בטיבט אלא בכל העולם לחם להמונים בגיל 68 פאלמו מודה שהיא לא מתכוונת להמשיך את מסעותיה באירופה, כפי שעשתה בעבר. התוכנית שלה היא לפרוש מניהול המנזר ולתרגל מדיטציה עד יומה האחרון. במסעותיה הצליחה פאלמו להפוך את הבודהיזם ללחם להמונים. היא מדברת על הכוח של המיינד ועל השליטה שלו עלינו, על חוסר הסיפוק שלנו בעולם המערבי ועל הפשטות שבה ניתן ליצור עבורנו אושר ושמחה. "רבים מאיתנו מנסים לשלוט בנסיבות החיצוניות של חיינו", היא אומרת. "אנחנו משקיעים המון כוחות ומאמץ כדי ליצור עבורנו את מה שאנחנו חושבים שיגרום לנו להיות מאושרים, כמו כסף, יחסים, בתים ומכוניות. ואז אנחנו מגלים שזה עדיין לא מספיק לנו. אנחנו חייבים להתחיל לנקות את המיינד שלנו ולהיות מודעים. לעשות מה שצריך על מנת להיות יותר נוכחים בהווה".
מה אנחנו יכולים לעשות כדי להיות יותר מסופקים בחיינו?
"הדבר החשוב ביותר הוא לחיות בדרך שמביאה את התועלת הטובה ביותר לאדם עצמו ולסביבה שלו. כך אתה חי את היום שלך בשלום ובכנות עם עצמך, ומנסה להביא אושר להרבה אנשים סביבך, החל באנשים הקרובים אליך ביותר וכלה באנשים האחרים בסביבה היותר רחוקה". הבודהה מצטייר כמי שצוחק. האם הוא עלה על סוד האושר והשמחה? "שמחה או אושר זה רגש ספונטני שפשוט מגיע מידי פעם. אם האגו מושלך החוצה ויש מקום פתוח וחופשי אז האושר והשמחה פשוט מגיעים. כל הבעיות שלנו מגיעות מהאגו. האגו הוא שגורם לחוסר סיפוק תמידי. אנשים לא שמחים כי יש להם יותר או כי הם עושים יותר. איך אתה יכול למצוא ביטחון במשהו שהוא כדרך הטבע כל כך רגעי ולא בטוח? אנחנו מחפשים ביטחון במקום הלא נכון. הדבר היחיד שממש לוקח אנשים למעלה ושומר עליהם למעלה זה מדיטציה".
הרבה אנשים מוקסמים מהניסיון שלך כמי שהיתה בריטריט שנמשך 12 שנים בתוך מערה. מהם בעינייך היתרונות הגדולים והקשיים הגדולים בלהקדיש את עצמך ולהתמסר למדיטציה?
"הזמן הוא היתרון בריטריט. ההתמסרות. אם אתה רוצה להיות מוסיקאי או עורך דין אתה חייב כל כולך להתמסר לכך. אז למה אנחנו חושבים שכאשר אנחנו רוצים לשנות את כל המהות שלנו, זה משהו שניתן לעשות בזמן הפנוי? קורס של עשרה ימים יכול להשפיע מאוד על חיינו אבל דרוש זמן רב יותר כדי לשנות את המהות שלנו. אם רק נוכל לשלוט במיינד שלנו, נוכל לעשות משהו משמעותי בחיינו במקום לבזבז אותם לשווא שוב ושוב. זה לא אומר שאנחנו צריכים עכשיו לצאת לריטריט של 12 שנה במערה, למרות שמישהו שלח לי לי אימייל לא מזמן שיש מערה למכירה בבריטניה", היא אומרת בחיוך.
אז איך בכל זאת אפשר להגיע למקום הזה שאת מדברת עליו?
"עלינו לא להזדהות יותר מידי עם האגו או עם הרגשות שלנו. להבין שהם לא אנחנו ולפתוח את הלב. להיות שמחים. במקום לשים את עצמנו כל הזמן קדימה, זה זמן להרפות ולשים אנשים אחרים לפנינו. כולם רוצים להיות שמחים ולא להיפגע, בדיוק כמוני. עלינו להיות במודעות מלאה כל הזמן ולהביא את הלב הרחב שלנו והפתוח ליחסים עם המשפחה, חברים, שכנים, אנשים ברחוב. ככה ניצור שינוי אמיתי. אם נלך למדיטציה בכל פעם שרע לנו, אבל נחזור לציביליזציה ונמשיך באותה התנהגות, זה אומר ששום דבר לא השתנה".
איך אפשר ליישם את העקרונות של הבודהיזם בחיי היומיום?
"הבעיה העיקרית בעולם שלנו זה שדעתנו מוסחת בקלות. בכל פעם שאנחנו מרגישים שדעתנו מוסחת, עלינו להביא את המודעות לנשימה. אם אנחנו במודעות לנשימה, אנחנו נוכחים בהווה. כי אנחנו לא יכולים לנשום בעבר או בעתיד, אנחנו יכולים לנשום רק עכשיו. ואז אנחנו בהווה ומרגישים יותר במרכז שלנו. בודהה לימד שהצעד הראשון באהבה ובנדיבות לב זה לתת אותם לעצמך. לקבל את עצמך. בלי זה אי אפשר להיות פתוחים, חברותיים ונדיבי לב עם אנשים אחרים. אם אנחנו בשלום עם עצמנו, נהיה בשלום עם כולם. לכן זה חשוב לעבוד על חמלה כלפי עצמנו".
ומה לגבי תרגול מעשי לחיי היומיום?
"אני ממליצה חצי שעה של מדיטציה מידי בוקר שאת פשוט יושבת ונוכחת. בהווה. חצי שעה של מנוחה למיינד. אפשר להתרכז בנשימה. פשוט לשבת ולהיות במודעות. תמיד טוב לקרוא ספר מעורר השראה, וככל שניתן כדאי להיות עם אנשים שאתם מעריכים ומעריצים".
איפה היית היום אם לא היית נזירה?
"מי יודע? הגעתי לדהרמה בגיל 18. אני לא יכולה לדמיין משהו אחר".
