שחר שלוח בראיון למעריב עם ג'טסונמה טנזין פאלמו 2004 דרהמסלה

אשה באדום

מאז שטנזין פלמו עזבה את המערה המבודדת שבה היא בילתה 12 שנים במדיטציה, היא נזירה עסוקה מאוד: בזמן שהיא מפיצה את הדהרמה בכל העולם היא גם דואגת לשוויון זכויות לנשים נזירות. שחר שלוח פגשה אותה בדרהמסלה.

ראיון בנ'יו אייג' מעריב, מאת: שחר שלוח
5/12/2004 

טנזין פלמו, נזירה בודהיסטית-טיבטית, היא אישה מפורסמת מאוד. סלבריטי כמעט. הספר "Cave In The Snow" מאת Vicki Mackenzie, שמגולל את סיפור חייה נחטף ממדפי חנויות הספרים בדרהמסלה ובמערב, אלפים נוהרים לשיעורים שהיא מעבירה ברחבי העולם ורבים מנסים את מזלם – אולי יצליחו להיפגש איתה במנזר תשי ג'ונג, ביתה הנוכחי שעתיים נסיעה מדרהמסלה, בקרבת העיר פלמפור.

היא נולדה בלונדון לפני 60 שנה כדיאן פרי. אמה, שהיתה אלמנה, נאבקה על פרנסת המשפחה אבל הצליחה לקיים בית רוחני ושמח. הסיאנסים שנערכו בבית משפחת פרי היו אולי הגורם הראשון שהסיט אותה מעט הצידה מדרך המחשבה המערבית הקונבנציונלית. היא אף פעם לא היתה אישה של מיינסטרים.

הנזירה כחולת העיניים מאנגליה עשתה פריצת דרך כפולה: כבת המערב היא בין הראשונים שלקחו על עצמם את נדרי ההינזרות הבודהיסטים-טיבטים, וכנזירה היא התעקשה להגיע לשלמות רוחנית בגוף של אישה. היא עשתה זאת בזמן שעמיתיה הנזירים, מתוך חמלה, התפללו עבורה שבחייה הבאים היא "תזכה" להיוולד בגוף של גבר.

טנזין פלמו בחרה ונשארה נחושה לאורך כל הדרך. היא שטה להודו ב-1964, שנים רבות לפני שהודו הפכה לאבן שואבת למטיילים מהמערב, ויתרה על חיי זוגיות והיתה נזירה-אישה יחידה בתוך מנזר של גברים, מערבית יחידה בתוך קהילה של טיבטים ואישה אחת לגמרי לבד במערה מבודדת על הר מושלג במשך 12 שנים של התבוננות פנימית והתמסרות מוחלטת לדרכו של הבודהה.

כל חייך היית יוצאת דופן. זה התחיל באנגליה כשהיית הבודהיסטית היחידה, אחר כך האישה היחידה במנזר בדלהוסי ואז המערבית היחידה בלהאול. לא היה מעורב בזה הרבה אגו, מהסוג שיכול בעצם להפריע למי שרוצה להיפטר מאשליות הסמסרה?

"בכל דבר שאנחנו עושים מעורב אגו, לא? אלא אם כן אנחנו בודהה. היתה לי דרך והייתי צריכה ללכת בה, עם כל מה שכרוך בזה. זה כמו אדם שיושב בסירה ושט בנהר לכיוון הפלגים אליהם הוא רוצה להגיע. אדם כזה לא יניח לסכרים לעצור אותו בדרך אליהם. גם עכשיו הייתי מעדיפה לא לנהל את המנזר אלא לתרגל, אבל כנראה שזה מה שאני צריכה לעשות".

לפעמים מספיקה רק פגישה אחת עם מורה.
היום ברחובות דרהמסלה חולפים לא מעט נזירים ונזירות מערביים, בולטים בעורם החיוור ובשיער ראשם המגולח והבהיר. אז, בשנות ה-60, שנים מעטות אחרי שהטיבטים החלו להגר ממולדתם, כשהמורשת הטיבטית רק החלה להיחשף למערב, בחירתה של טנזין פלמו, מי שהיתה דיאן פרי ממזרח לונדון, היתה חלוצית אם לא חריגה. למעשה, רק אשה מערבית אחת לפניה היתה לנזירה בודהיסטית-טיבטית. טנזין פלמו היא השנייה.

בנעוריה בלונדון, כפי שמתואר ב"Cave In The Snow", בתחילת שנות ה-60 המיתולוגיות היא חיה בין שני עולמות. היא היתה נערה יפה ומחוזרת שהתרועעה עם בני ובנות גילה, רקדה, שתתה ועיכזה על עקבי סטילטו. וכן, היו לה בני זוג. במובן הזה הדבר היחידי שייחד אותה מחברותיה היה משיכתה לגברים אסייתיים. מצד שני היא היתה בודהיסטית. בין המערביים הראשונים שבחרו ללכת בנתיב הבודהיזם הטיבטי. המורה הראשון שלה היה צ'ויגאם טרונגפה (Choygam Trungpa), אותו פגשה בלונדון כשהיתה בת 19. הוא רק הגיע מטיבט, אבוד במציאות החדשה שאליה נקלע, ופשוט חיפש מישהו שיהיה לו לתלמיד. הוא בחר בטנזין פלמו.

על פי המסורת הבודהיסטית התבודדות היא צעד הכרחי בדרך לשלמות. זה מה שהביא את טנזין פלמו אל המערה שלה. היא לקחה על עצמה את נדרי הבודהיסטווה. הבודהיסטוות הם אנשים שתודעתם היא בודהיצ'יטה – תודעת חמלה ואהבה. הם מקדישים את חייהם ואת כל הווייתם למען יתר היצורים החיים ומטרתם היא שחרור כל היצורים החיים מהסבל הבלתי נמנע והבלתי פוסק של הסמסרה.

למי שלקח על עצמו את הנדרים של הבודהיסטווה, זה לא בזבוז זמן לבלות 12 שנים במערה?

"גם תלמידיו של המלומד הגדול מילרפה שאלו את אותה השאלה". מילרפה, היוגי והמשורר הטיבטי המפורסם, שחי בטיבט במאה ה-11 לספירה, הספיק לעשות דבר או שניים בקיום הסמסרי שלו לפני שהתוודע אל הדהרמה, הדרך. בכוחותיו המיוחדים הוא הרג כמעשה נקמה 35 אנשים על ידי מאגיה שחורה. כשפנה אל הדהרמה הוא קיבל אותה מהמורה הגדול מארפה, שהעביר אותו בנתיב ייסורים ודרך תריסרי שנים של התבודדות במערה. לא במקרה שמו חוזר ועולה בתשובותיה של טנזין פלמו, שבילתה את כל העשור השלישי של חייה במערה זעירה.

"יש בסמסרה, הקיום המחזורי, אינסוף חיים", היא מסבירה, "לכולם צריך לעזור. זה כמו מישהו שרוצה להיות רופא – עדיף שהוא ילך ללמוד רפואה במשך כמה שנים באוניברסיטה מאשר שיסתובב בעולם עם שק תרופות ואיזמל מנתחים. הרי הרעיון הוא לעזור לאנשים להגיע להארה".

נכון, אבל במשך השנים הארוכות האלה יכולת להביא אנשים אל נקודת ההתחלה של הנתיב להארה, גם אם לא אל ההארה עצמה?

"מילרפה עצמו אמר שכדי לעזור לאחרים עליך קודם כל לעזור לעצמך".

המורים הבודהיסטים חוזרים ואומרים שצריך ללמוד את הדהרמה ושנדרשת רמה מסוימת של אינטליגנציה בשביל התפתחות רוחנית, אבל לכל כך הרבה אנשים אין את ההזדמנות הזאת. האם זה אומר שאין להם סיכוי?

"במערב זה סיפור אחר, אבל כאן בהודו כל טיבטי יכול להגיע לשיעורים, זה בחינם. הדלאי לאמה נותן שיעורים פתוחים לציבור כמה פעמים בשנה. לפעמים מספיקה פעם אחת בשביל לקלוט את הדהרמה. זה משהו שצריל להיות בלב ולא בראש. לא כאן", היא אומרת ומניחה אצבע על המצח, "אלא כאן", האצבע נוסעת מטה אל הלב ונשארת שם.

"אם רק לומדים ולומדים הראש מתמלא בבלה-בלה, אין בזה שום טעם. אין שום טעם לדעת על הדהרמה, צריך לדעת את הדהרמה. אל תביני לא נכון, אני חושבת שלימודי דהרמה זה דבר נפלא – כאן במנזר הנזירות עסוקות בלחרוש דהרמה כל היום, אבל לפעמים מספיקה רק פגישה אחת עם מורה. צריך מעט מאוד בשביל רגע המוות, אם הדבר נמצא באמת בלב. יש סיפורים על אנשים שהיו להם פגישות מקריות וחד פעמיות עם מורים וזה היה מספיק. כשהם מתו הם קיבלו את גוף הקשת בענן".

אגו רוחני הוא הגרוע מכולם

על פי הבודהיזם גם אחרי שהלב ממשיך לפעום הנשימה הפנימית עדיין מתקיימת ונשמר חום בצ'אקרת הלב. אנשים שהתפתחותם הרוחנית גבוהה במיוחד יכולים להישאר במצב הזה, הבארדו של המוות, ימים ארוכים, מבלי שיחלו בגופם תהליכי הריקבון. במשך הזמן הזה הם ממשיכים לעשות מה שעשו במהלך חייהם – לתרגל. הם מודטים ומכוונים את עצמם ללידה מחדש שאותה הם מבקשים. לעתים, אחרי שלב המעבר הזה, הגופה הופכת לקטנה מאוד או שכל מה שנותר ממנה הם ציפורניים ושיער. התופעה נקראת "גוף הקשת בענן".

מה את מרגישה כלפי סצינת הניו אייג' במערב? מצד אחד בכל פינה יושב רייקי מאסטר, ישות מוארת, או מישהו שמצא את הנתיב אל האמת היחידה. ברור שזה בולשיט. מצד שני, כל הדרכים הניו אייג'יות מדברות על הרמוניה, אהבה ושלום.

"נכון, זאת בעיה. בכל המקומות האלה שבהם מחזיקים ידייים ומדליקים נרות יש המון אגו וזה אגו רוחני. אגו רוחני הוא הגרוע מכולם. אין אדם מואר באמת שיגיד שהוא מואר. כשאני פוגשת מישהו שטוען שהוא מואר, אני פשוט מתרחקת משם. מצד שני לאופנה הזאת יש צד חיובי, כי היא באמת מדברת על שלום והרמוניה והיא פתוחה לכולם. זה פשוט יכול להיות מאוד מבלבל כי אנשים שמחפשים מורה, בעצם מחפשים אמא, מישהו להתרפק עליו".

אולי מפני שהשיחה עם טנזין פלמו התקיימה ימים ספורים אחרי בחירתו מחדש של ג'ורג' בוש לנשיאות ארצות הברית, היא מוסיפה בחיוך: "זה עדיף על הקיצונים הקתולים, אלה שבוש מייצג ה-Born Again Christians, שטוענים שהדרך שלהם היא הדרך האחת ושכל האחרים צריכים ללכת בה (הכוונה לתנועה נוצרית קיצונית בארה"ב שלא מקבלת את אלה הבוחרים בדרך חיים שונה משלה -ש.ש)".

 "הרגשתי כאילו תמצית ההוויה הפנימית שלי לובשת צורה אל מול עיני"

"אז איך בוחרים מורה?", שאלה בטון מיואש כמעט אחת הנשים במפגש שנערך עם פלמו. "הדלאי לאמה אומר שכדי לבחור מורה רוחני, גורו, נדרשות 12 שנים", עונה טנזין פלמו. " צריך להכיר את המורה 12 שנים, לבחון אותו, לפני שמחליטים שהוא הגורו שלך. זה לא מה שאני עשיתי, במקרה שלי זה לקח שנייה אחת".

ה-מורה של טנזין פלמו היה קמטרול רינפוצ'ה השמיני (Khamtrul Rinpoche), שנולד מתישהו בתחילת שנות ה-30, כהמשך לשושלת שתחילתה ב-1548 במחוז קהאם בטיבט. טנזין פלמו פגשה אותו לראשונה ב-1964 בבית הספר ללאמות שהוקם בבדלהוסי שבצפון הודו עבור הפליטים שהחלו לזרום מטיבט. היא היתה אז בתחילת דרכה בהודו, נושאת על ראשה תלתלים ארוכים של אישה שאיננה נזירה. לפני הפגישה עם קמטרול רינפוצ'ה היא ראתה את חתימת שמו על מכתב. בספר "Cave In The Snow" היא מספרת: "ברגע שבו קראתי את השם, התעוררה בי אמונה". העלמה מאנגליה והלאמה מטיבט נפגשו ביום הולדתה ה-21. בפגישתם הראשונה, כפי שמתאר הספר, היא הביטה בחרטומי נעליו מאושרת ויראה ועוד לפני שהספיקה להביט בפניו הצהירה בקול שהיא רוצה למצוא מפלט. הכוונה היא לטקס בו המאמין או המאמינה מצהירים רשמית על בחירתם בנתיב הבודהיזם ועל כך שהם "מוצאים מפלט" בבודהה, בדהרמה ובסנגהה (הקהילה הבודהיסטית הנזירית, החברים לדרך).

כשהעזה להביט בפניו של רינפוצ'ה שטפה אותה התחושה המוכרת של פגישה מחודשת עם אדם קרוב איתו לא נפגשה זמן ארוך. "הרגשתי כאילו תמצית ההוויה הפנימית שלי לובשת צורה אל מול עיני". שעות ספורות אחר כך הודיעה דיאן פרי ממזרח לונדון על כוונתה להפוך לנזירה ועל רצונה לקחת את נדרי הנזירות בפניו של קמטרול רינפוצ'ה.

היום האפר של קמטרול רינפוצ'ה השמיני קבור בסטופה במתחם תשי ג'ונג. מתוך הגומחה בחזית הסטופה צומח באורח מוזר עץ פיקוס, למרות שאין שם ולו חופן אחד של אדמה. בהתחלה אנשי המנזר ניסו לגדוע אותו, אבל העץ התעקש וצמח מחדש. עכשיו הוא שם, נע ברוח, על רקע הגבעות הירוקות, כמו מוסר ד"ש מהלאמה המנוח. קמטרול רינפוצ'ה התשיעי, איש עדין וביישן, שנולד מחדש לפני 23 שנים, הוא הלאמה הנוכחי של המנזר.

12 שעות מדיטציה ביום

שמונה שנים לאחר הפגישה עם קמטרול רינפוצ'ה, טנזין פלמו עזבה את ההמולה היחסית של להאול, האיזור הטיבטי שבו חיה, את חבריה ואת כל מה שיכול להתפרש כנוחות ביתית חמימה ועברה להתגורר במערה מבודדת הצופה על עמק ספיטי. מקום שבו במשך שמונה חודשים בשנה הקור עז ותנאי מזג האוויר קיצוניים. היא חיה שם 12 שנים וכמעט שלא נפגשה עם איש. בין גיחותיה הבודדות החוצה היו הפגישות השנתיות עם רינפוצ'ה שנתן לה הדרכה להמשך התירגול בתנאי הבידוד.

היא פגשה זאבים, מכרסמים שחלקו איתה את המזון המועט שהיה לה, סופות שלגים שסיכנו את חייה, אבל בעיקר את השדים שלה עצמה – את כל המחשבות, האשליות וההרגלים שמסתירים את טבעה הבהיר והשליו של התודעה. שלוש השנים האחרונות במערה היו תירגול בבידוד מוחלט, ללא אורחים, ללא דיבור. היא מדטה 12 שעות בכל יום עם הפסקות קצרות שנועדו לאכילה ולבישול, לתחזוקת המערה ולטיפול בגינת הירק הקטנה – המקור היחיד למזון טרי.

למען אלה שייקראו את "Cave In The Snow" לא אספר כיצד הסתיימה תקופת הבידוד של טנזין פלמו. על כל פנים, מאז שטנזין פלמו ירדה מההר, ברמה המעשית והסימבולית, היא נזירה עסוקה מאוד. פעילותה מוקדשת ליצירת הזדמנות שווה עבור נשים נזירות ללמוד, לתרגל ולפסוע בנתיב להארה באופן שווה לזה של אחיהן הנזירים הגברים. הזדמנות כזאת לא היתה להן מעולם בחברה הטיבטית הפטריאכלית. היא נוסעת ברחבי העולם ואוספת תרומות שייעודן הוא בניית מנזר לנשים בקרבת מתחם מנזר תשי ג'ונג.

היא עדיין חושבת שההתנזרות מסקס היא רלוונטית, כפי שהיא מתבטאת בספר: "לא רק שההתנזרות משחררת את הגוף, היא גם מטהרת את המחשבה. כשאת לא מעורבת ביחסי מין, האנרגיות שלך יכולות להתכוונן למקומות אחרים, גבוהים יותר. זה גם משחרר את הרגשות, מאפשר לפתח אהבה כלפי כל אחד, לא רק כלפי בני משפחה או חברים קרובים".

ואכן טנזין פלמו רחוקה מאוד מדמות הנזירה החמוצה הסטריאוטיפית. היא חמימה וידידותית, נעדרת גינונים. בפגישה איתה לא עברה בי ולו לרגע תחושת מבוכה או חוסר נוחות. הישירות שלה והחוכמה שהיא מקרינה לא גורמים לאנשים שמסביב להרגיש קטנים. בחדר ישבו אנשים שהגיעו לתשי ג'ונג במיוחד כדי לשוחח איתה. באותו הזמן חלפו שם גם גברים הודיים, מתנדבות מערביות ונזירות. היא הצליחה להיות קשובה לכולם, קלטה ללא מילים מה הביא אותם לשם וממה הם מוטרדים, נתנה מענה לכולם מבלי לאבד ריכוז ומבלי לעטות ארשת של אישה עסוקה וטרודה. היו שם שאלות, המון סקרנות, הערכה, הקשבה וגם שפע של חיוכים, צחוק חיבוקים ואפילו כמה צ'פחות ידידותיות על השכם.

טנזין פלמו, שקיבלה על עצמה את הבודהיזם הטיבטי בשלמות ובאהבה, לא יכלה לקבל את האפליה שבין בודהיסטים גברים לבודהיסטיות נשים. "למהות הפנימית אין שום מיגדר", היא אומרת בחדרה בתשי ג'ונג, כפי שאמרה כבר פעמים רבות, "גם הדלאי לאמה אומר את זה. הבודהה מעולם לא דיבר על הבדל בתירגול הרוחני בין גברים לנשים. אין שום סיבה שתירגול של נשים יהיה שונה". למרות שלטנזין פלמו ולנשים הבודהיסטיות בכלל יש עוד הרבה עבודה היא אופטימית ואומרת בחיוך: "דברים משתנים. סבתא שלי אפילו לא חלמה ללכת לקולג', זה בכלל לא היה בא בחשבון. בתקופתה אם נשים היו מתעקשות על השכלה אף אחד לא היה מתחתן איתן. תראו עד כמה המצב שונה היום, לא עבר כל כך הרבה זמן מאז. הנזירות כאן, בנוסף ללימודי הדהרמה גם לומדות מחשבים, אנגלית ונהיגה".

שלושה חודשים בשנה טנזין פלמו לוקחת "חופש" מתשי ג'ונג ומהעבודה עם הנזירות, נוסעת בעולם ומלמדת. באוקטובר 2006 היא תגיע לישראל. יש לנו מספיק זמן להכין את צעיפי הברכה.