ספרייה ולימוד

שמונת הבתים להתמרת התודעה שיעור עם גשה ג'מפה גיאטסו

שמונת הבתים להתמרת התודעה  – גשה ג'מפה גיאטסו, יום כיפור – תובל, אוקטובר 2005

תורגם מאנגלית והועלה על הכתב על ידי הנזירה טובטן צ'וקיי

שמונת הבתים להתמרת התודעה  – הבית הראשון:

המדיטציה על שש הסיבות ותוצאה אחת.

הגורם הראשון: לראות את כל היצורים כאילו היו אמא שלנו.

השני: לזכור את הנדיבות של האם.

השלישי: הצורך לגמול טובה לאם / לאמהות.

הרביעי: איך כדאי לגמול להן? על ידי גמול חומרי זה לא מספיק. לכן הדרך לגמול על ידי מתן אהבה.

משמעות האהבה הינה: לאחל להן שיהיה להן קודם כל אושר מוכתם, ואחר כך שיהיה להן אושר טהור, בלתי מוכתם.

חמישי: המחשבה כי כל האמהות נגועות בסבל, בסוגים השונים של הסבל, הסבל של הסבל, סבל השינוי והסבל המצוי בכל. כשרואים זאת מתעוררת חמלה.

שישי: התודעה היוצאת מן הכלל. השאיפה שלהוציא את כל האמהות מהסבל זו האחריות שלי ממש.

אנחנו בודקים, מי יכול לעשות דבר כזה? אני לא יכול לעשות זאת. רק מי שהגיע לשחרור מלא (ארהט) ולבודהיות. רק הם יכולים לשחרר את כל האמהות מהסבל. לכן אני חייב להגיע להארה מלאה למען כל האמהות.

זו התוצאה, החלק השביעי. השאיפה להגיע להארה למען כל היצורים, מחשבת הבודהיצ'יטה.

עכשיו בהרחבה:

מדוע אנו רוצים לראות את כל היצורים כאילו היו אמא שלנו? מה הסיבה לכך? אנו מתייחסים באמירה הזו לחיים קודמים ולחיים עתידיים. אבל כדי להאמין בכך אנחנו צריכים להבין זאת בדרך הגיונית. מהם הטיעונים התומכים בחיים קודמים ועתידיים? זה לא פשוט.

התודעה שלנו היא יודעת וצלולה. התודעה שיש לנו עכשיו, מהיכן היא באה? אנחנו בודקים לאט לאט והולכים אחורה. כל רגע בא מרגע קודם. אנחנו מגיעים לילדות, לתינוק בן יומו. מהיכן באה התודעה שלו? מהתינוק שברחם. מהיכן באה התודעה שלו? מרגע קודם. עד שמגיעים לרגע של פגישת הזרע והביצית. מהיכן הגיעה התודעה לשם? התשובה היחידה היא שהתודעה הזו הגיעה מחיים קודמים כלשהם.

 בדיוק כמו שהגוף הזה הגיע מההורים שלנו, ושלהם הגיע מההורים שלהם, באותו אופן גם התודעה שלנו הגיעה ממשהו בעל טבע דומה, מרגע קודם של תודעה.

 הדבר הבא שעלינו לנסות לטפח במדיטציה זה ראייה שווה של כל היצורים. אנחנו משתמשים בהדמיה. רואים שלוש דמויות. אחת של חבר קרוב ואהוב. אחת של מישהו שאיננו אוהבים, של אויב. והשלישית של מישהו זר, שאיננו באמת מכירים. מדמיינים אותן לפנינו.

 בהתחלה מדמיינים את החבר הקרוב. מדמיינים את פרצופו. כשאנחנו מתרכזים בו בתודעה שלנו מתעוררת היאחזות. כשהיא מתעוררת אנחנו שואלים מדוע? למה היא מתעוררת?

 התשובה היא שההיאחזות מתעוררת משום שהאדם הזה עזר לנו, או עוזר לנו או יעזור לנו. מהסיבה הזו אנחנו נאחזים בו. האם זהו טיעון נכון? תקף? בלתי משתנה?

התשובה כמובן שזה לא בלתי משתנה. אדם שעזר בעבר עשוי להזיק לנו בעתיד.  אנחנו יודעים מניסיוננו שאדם שהיה מאד קרוב ועזר לנו, והפסיק לעזור לנו, הוא אינו חבר שלנו יותר, הופך להיות אויב. גם אם זה מישהו שעזר לנו בעבר, איננו יכולים לדעת אם הוא לא יפגע בנו בעתיד. לכן אין מקום להיצמד אליו בצורה כזו.

 האדם השני הוא זה המוגדר כאויב. הסיבה היא שהוא פגע בנו בעבר, פוגע בנו או יפגע בנו. גם זה אינו טיעון מוצדק. הכול משתנה. אולי בעבר הוא פגע בנו, אבל בעתיד אולי הוא יעזור לנו ויהפוך להיות חבר קרוב. בצורה כזו אנו רואים שהכול משתנה כל הזמן. לדוגמא בעבר ארה"ב ורוסיה היו אויבים, אבל עכשיו הם חברים. הכול משתנה כל הזמן. היום חברים מחר כבר לא חברים, אויבים. זה יכול לקרות. אפילו בין מדינות.

לכן חשוב לנסות להחליט לא לכעוס ולשנוא כל כך את האויב, ולנסות לראות אותו בצורה מאוזנת יותר.

 האדם השלישי הוא זר, אין לנו כל קשר מיוחד איתו. כך היה בעבר. אבל בעתיד הוא יכול להפוך לחבר קרוב. אנחנו חושבים שהאדם הזה לא עזר לנו ולא פגע בנו, לא עוזר או פוגע ולא יעזור או יפגע, ולכן לא אכפת לנו ממנו. אבל זה כמובן לא נכון.

מטרת המדיטציה היא לנסות ולהשוות את הדרך בה אנו חשים כלפי שלושת האנשים האלו. לא לחוש משיכה גדולה או סלידה גדולה מהם.

בשלב הבא אנו מנסים לערוך את המדיטציה הזו כלפי כל היצורים.

אנו יודעים שהמדיטציה עובדת בדרך טובה כשאנו מגיבים בצורה דומה כלפי כולם. בשלב הבא אנחנו חושבים על כך שכל היצורים היו בעבר קרוב משפחה שלנו, אמא או אבא, סבא או סבתא דוד או דודה. באופן מסורתי מדברים על אמא, אבל אם למישהו יש בעיות עם האמא, עדיף לחשוב על האבא, או קרוב אחר, או אפילו על חבר קרוב מאד שאינכם רוצים להיפרד ממנו לרגע. שאנחנו מאד נהנים בחברתו. ואז אנו חושבים: כל היצורים היו בעבר כמו החבר הזה שלי, היו קרובים אלי כך בחיים קודמים.

הזמן הוא ללא ראשית. בכל תקופת חיים קודמת שלנו היה מישהו שהיה קרוב אלי בצורה כזו. אנחנו לא יכולים לדעת שמישהו מסוים היה חבר כזה שלנו, אבל גם איננו יכולים להגיד על אף אחד שהוא או היא מעולם לא היו כה קרובים אלינו.

מדוע אנו מדברים על אמא? משום שהיא הכי קרובה אלינו.

בהתחלה, אמא שלנו נושאת אותנו ארבעים שבועות. יש סוטרה המתארת בצורה מדויקת את תהליך ההתפתחות של התינוק ברחם, של כל אחד מ 72 אלף צינורות האנרגיה שיש לכל אחד בגוף. ניתן לחלק את השהות ברחם לחמישה שלבים. אחר כך את החיים מחוץ לרחם מחלקים לעוד חמישה שלבים. אין צורך להרחיב בכך כעת. סה"כ ישנם עשרה שלבים.

אמא שלנו שומרת עלינו ודואגת עלינו, אנחנו אפילו מחוברים בחבל הטבור. לכן אנו חשים קרבה מיוחדת אליה. במהלך ההיריון היא תמיד חושבת על התינוק. אני לא אשתה חם או קר, לא אתכופף וכו'. כדי לא לפגוע בתינוק.

אחר כך התינוק נולד, והאימא מיד רוצה לטפל בו. יש כמובן מספר יוצאים מן הכלל. אבל זה בדרך כלל כך. גם האמהות בקרב בעלי החיים מטפלות בצאצאים שלהם בצורה כזו. החתולים, הכלבים וכו', תמיד האם מטפלת בילדים לא האבא. גם אצל בני האדם כך, בגלל שהם לא אינטליגנטים מספיק (צוחק).

 אומרים לנו כי כמות החלב שינקנו מכל האמהות שלנו עד היום ממלאה אוקיינוס שלם.

הרעיון הוא לחשוב על טוב הלב של אמא שלנו, ואז לחשוב על טוב הלב של כל היצורים, שהיו בעבר אמא שלנו.

הדרך לעשות את המדיטציה היא להתחיל עם שלושת הדמויות, ואחרי שמגיעים לתוצאות להמשיך למדיטציה של שש סיבות ותוצאה אחת. יש לנו הרבה רגשות פוגעים, כמו תשוקה שנאה ובורות. הגישות המנטאליות האלו גורמות לנו כל הזמן לסבול.

לדוגמא, אנחנו נאחזים בקרובים לנו, את האויבים שלנו אנחנו שונאים, ובנוגע לזרים, פשוט לא אכפת לנו מהם.

כאשר מתפתחת הצמדות בתודעה שלנו, אנחנו חושבים בהתחלה שזהו משהו נעים, אבל עם הזמן זה הופך לסבל. אם הגישה המנטאלית שלנו גורמת להיקשרות חזקה, חשוב שנדע לאזן אותה. למשל, אפשר לעשות מדיטציה על התולעים

בהתחלה חושבים על הנקודה במצח. מדמיינים שהעור והבשר נופל מהנקודה הזו עד שנשאר רק עצם. לאט לאט כל הבשר בגוף נופל ונשאר רק שלד. אנחנו מרחיבים את המדיטציה לאט לאט עד שבעולם כולו נותרים רק שלדים עשויים עצמות רקובים. בסוף המדיטציה אנחנו רואים את העולם כולו עשוי רק שלדים. זו דרך מדיטציה יעילה להפחית את מידת ההיקשרות  שלנו לאחרים.

בנוסף אנחנו מנסים לפתח אהבה וחמלה כלפי כל היצורים. אם הרגש הפוגע השולט הוא השנאה, הנוגדן לו יכול להיות מדיטציה על אהבה.

הכעס הוא גישה המחפשת לפגוע באחר. האהבה הינה גישה המחפשת את אושרו של האחר. הן הפוכות לגמרי.

לכן אנו יכולים לנסות לפתח אהבה כלפי כל היצורים. אנחנו יודעים מניסיוננו שאנחנו תמיד רוצים להיות מאושרים ולא רוצים לסבול. כל היצורים דומים לנו בדיוק, רוצים רק אושר ולא רוצים סבל. לכן אנו מנסים לפתח את השאיפה שלנו שכולם יהיו מאושרים עם הסיבות לאושר, ויהיו חופשיים מסבל.

אם הרגש הפוגע השולט הוא הבורות אפשר לסתור אות על ידי מדיטציה על הקיום בתלות של כל הדברים. אנחנו יכולים לראות לדוגמא ש"גדול" ו"קטן" תלויים אחד בשני. אם שני אנשים מנהלים שיחה זה עם זה. למשל אני ויוני. אם אני אומר "אתה יוני" ו"אני גשלה" אבל יוני אומר ההיפך. "אני יוני" "אתה גשלה" ההגדרה תלויה בנקודת ההתבוננות. למשל אם נסתכל על האצבעות שלנו ונחפש את האצבע הארוכה. אם נכופף את הארוכה, תהיה עכשיו אצבע אחרת שתהיה הכי ארוכה. כך אנו מבינים שכל התופעות קיימות בתלות אחת בשניה. בשלב הבא נצטרך להבין שהמסקנה מכך היא שכל התופעות נעדרות קיום אמיתי. אבל זה מגיע בבית האחרון.

היום כדאי לעשות מדיטציה על רגש של שוויון כלפי כולם. הדרך היא להתחיל במדיטציה של ריכוז. כדי שנוכל להתרכז בצורה מושלמת עלינו להתגבר על חמישה מכשולים ולהשתמש בשמונה נוגדנים.

מהם החמישה?

 עצלות – זהו המכשול העיקרי. הו, אני עייף מדי. עדיף שאלך לישון. אין לי כוח למדיטציה. אולי מחר. למחרת שוב, היום אני עייף מדי, עבדתי כל כך קשה, אני אנסה מחר. כך זה ממשיך כל הזמן. כדי לתרגל מדיטציה אנחנו צריכים להתגבר על העצלות.

יש גם מצב שבו אנחנו לא מתעצלים לשבת למדיטציה, אבל אנחנו שוכחים את הנושא עליו רצינו למדוט. אני לא אכנס עכשיו לפרטים, אבל חשוב בתור התחלה להתגבר על העצלות שלנו. זה מאד חשוב.

אפשר לעשות מדיטציית ריכוז של שכינה בשלווה עם כל נושא שהוא. אם למשל התודעה שלנו קצת עמומה ולא ממש צלולה, אפשר לנצל זאת כדי למדוט על השלדים, ולנסות להפחית את ההצמדות שלנו לחברים וקרובי משפחה.

נושא יעיל מאד לפיתוח הריכוז הוא הנשימה. אנחנו יכולים להשתמש במדיטציה על הנשימה כדי לטהר את הפעולות השליליות שעשינו קודם לכן. בדרך זו אנו מנצלים את המדיטציה על הריכוז גם לטיהור. אחד הסוגים של מדיטציית הנשימה שאפשר לנסות הוא תשעת המחזורים של הנשימה. חשוב לנסות למקד את התודעה באופן רציף, מבלי לזוז מהנושא. אם התודעה שלנו נודדת, בורחת, להביא אותה מחדש, להציבה מחדש.

סך הכול ישנם תשעה שלבים של ריכוז. ישנם גם שישה כוחות הנדרשים להשיג מדיטציית שמטהה, או ריכוז מוחלט. כשאנחנו מתחילים למדוט התודעה שלנו בורחת מהנושא. יש סיפור על נזיר טיבטי זקן. הוא היה צריך לטפל במנזר. הוא היה בריטריט. בזמן הריטריט הוא אמר לעוזר שלו מה לעשות כל פעם. פעם אחת הוא אמר לו אני צריך להגיד לך לעשות משהו אבל אני לא זוכר עכשיו. אני אעשה מדיטציה ואז אזכר. העוזר שלו שאל אותו "אתה לא עושה מדיטציה בזמן שאתה יושב? אתה חושב על ענייני עבודה?" והנזיר ענה לו:" אני עושה מדיטציה, אבל הריכוז שלי לא מושלם וכל מיני עניינים צצים בתודעה".

בערוץ המרכזי של הגוף, שם ישנן שתי טיפות, מהאם ומהאב. בתוך הערוץ הזה זורמת האנרגיה העדינה ביותר, התודעה העדינה ביותר. צריך לנסות לשמור את התודעה מרוכזת בערוץ האמצעי.

ברגע זה אין לנו יכולת לזהות את זרימת התודעה בתוך הערוץ המרכזי. אבל זה מתפתח עם הזמן.

יש כאלו שחושבים שהתודעה מסתובבת בתוך המוח. גם בבודהיזם יש כאלו שחושבים שהמוח הוא איבר מיוחד. לא כולם חושבים כך.

בכל מקרה נסו לראות את כל היצורים כאילו היו אמא או אבא או חבר קרוב.

תסלחו לי אבל אין לי הרבה מה לומר.


שמונת הבתים להתמרת התודעה – בית שני

 

אנחנו מנסים לפתח מוטיבציה להגיע להארה למען כל היצורים החיים, ובצורה כזו נקשיב להנחיות, וניישם את ההנחיות באופן מעשי. אנחנו מנסים לפתח חמלה גדולה השואפת שכל היצורים יהיו חופשיים מסבל ומהגורמים לסבל.

אנו זקוקים לחמלה בשלבים הראשוניים של התרגול, באמצע התרגול וגם בסופו.

בהתחלה החמלה היא כמו הזרע הזקוק לשמש כדי לצמוח. הוא צריך להיות זרע חזק ובריא. ועדיין הוא זקוק לשמש, מים, אדמה וכו'. באופן דומה החמלה מספקת את התנאים הנחוצים לצמיחת הזרע. כאשר הזרע שזרענו מניב פרי, אנחנו יכולים להשתמש בפרי הזה. אם נגיע להארה ולא נלמד הרי שאיננו משתמשים בפרי. היא זו המניעה את הבודהה ללמד.

ישנן רמות שונות לחמלה. החמלה הגדולה חושבת על כל היצורים החיים, מבלי יוצא מן הכלל. מאחלת לכולם שיהיו חופשיים מהסבל, הסיבות לסבל וכל מכשול שהוא. חשוב לשמור ביחד את החמלה הגדולה והאהבה הגדולה. הן הולכות ביחד.

כמו שאתם יודעים לאמה ז'ופה רוצה להקים עכשיו פסל ענק של בודהה מייטריאה. משמעות השם של מייטריאה הנה הבודהה של האהבה. לכן מה שחשוב זה שאנחנו נפתח בתוכנו את האהבה הזו. שנפתח את כל הסגולות של הבודהה. לעתים קרובות אנחנו מסתכלים החוצה על הבודהות. כל אחד מן הבודהות מגלם אספקט מסוים אחד. מייטריאה מפגין את טבע האהבה שבו. בודהה אוולוקטישוורה מדגיש את טבע החמלה. לכל הבודהות יש חמלה גדולה, אבל בודהה אוולוקטישוורה הוא ההתגלמות של החמלה הזו, הוא מפגין אותה בעולם.

בודהה וג'רה-פאני מפגין את אספקט העצמה של הבודהה. אוולוקטישווה, וג'רה-פאני ומנג'ושרי מרכיבים ביחד את שלישיית הבודהיסטוות המרכזית.

יש גם את הדמות הנשית של טארה. טארה מפגינה את הצד המסלק את כל הסבל של היצורים.

טארה מפגינה את הפעילות הטהורה של הבודהות, למען כל היצורים.

היא הבטיחה בחייה, לפני שהפכה לבודהה, בעודה נסיכה, שהיא תקדיש את חייה לעזור לכל היצורים.

סיפור: לפני עשרים ושש שנה הייתי במנזר קופאן. לימדתי שם, לאמה ז'ופה לימד את קורס נובמבר שם. לאמה ז'ופה אמר לתלמידים שלא ניתן להגיע להארה בגוף של אישה, ולכן חייבים להגיע לכך בגוף של גבר. כמובן שהנזירות והתלמידות ממש לא שמחו לשמוע על כך. הנזירה טובטן צ'ודרון הייתה אחת מהלא מרוצות. לאמה ז'ופה ביקש ממני להנחות את הדיון, ובקבוצה עלתה השאלה. כל הנשים היו עם פרצוף עצוב, וכל הגברים עם פרצופים צוחקים. שאלתי אותם "למה אתם כל כך צוחקים?". בכל מקרה, לאמה ז'ופה דיבר מנקודת הראות של הסוטרה. אבל מנקודת המבט של הטנטרה אין שום צורך להחליף גוף! כולם שמחו ומחאו לי כפיים והודו לי.

אחרי השיחה הלכתי לשתות תה עם לאמה ז'ופה לאמה יש'ה ושאר המורים. הם שאלו מה עניתי וכשסיפרתי להם הם גם צחקו. מנקודת הראות של המהיאנה אין שום הבדל בין גבר לאישה.

במשך הרבה תקופות חיים עשינו הרבה מעשים ששייכים לתחום של העשייה הנאורה, ולכן קל לנו להתחבר לטארה, המייצגת את המעשים האלו.

 נמשיך בטקסט שהתחלנו אתמול, הבית השני אומר:

2. "כאשר אפגוש בזולתי,

לו אראה עצמי תמיד פחות ערך מן האחר

ובלב מלא בכבוד והתמסרות

מי ייתן ואראה את הזולת כנעלה וכיקר ביותר."

בכל תרגול של התמרת התודעה חשוב לאמץ את נקודת המבט שבה האחר חשוב יותר מעצמנו.

בדרך כלל אנחנו מאד גאים: אני הכי טוב, אני מאד מלומד. תמיד "אני". עם הגאווה הזו איננו יכולים לפתח את התכונות הטובות שלנו, לפתח את התודעה שלנו.

למשל העשב, הוא צומח בתחתית ההר, ליד הנהר, ולא על פסגת ההר הקירחת.

מכיוון שהגאווה היא מכשול, חשוב שנפתח את הענווה ככלי לצמיחה אישית.

אפשר לחלק את הגאווה לשלושה או שבעה או תשעה סוגים, אבל לא אכנס לזה עכשיו.

כדי להוריד את הגאווה חשוב לראות את המעלות באחרים, לשרת אותם ולהכיר בכך שהם טובים מאיתנו בתחומים שונים.

פעם דומדומפה היה בדרכו למנזר. הוא נראה כמו קבצן עני ועלוב. עבר איש עשיר וגדול. הוא ראה את דומדומפה, ובזלזול ביקש ממנו שיסחוב את נעליו. דומדומפה הסכים. כשהגיעו למנזר ראה האיש העשיר את קבלת הפנים שחיכתה לדומדומפה וכל כך התבייש שברח מבלי לבקש חזרה את נעליו אפילו.

אנחנו לא יכולים לראות את המעלות הפנימיות של האנשים ולכן עלולים לטעות בכל אדם.

אנשים שונים מתרגלים בדתות ותרבויות שונות. לא חשוב באיזו תרבות אנו מתרגלים, אם נתרגל בכנות נוכל להגיע להישגים. בכל תרבות ישנם אנשים קדושים. למשל האם מאריה מייצגת משהו דומה למה שמייצגת טארה בבודהיזם.

הדבר הכי חשוב בכל דרך רוחנית זה לפתח אמונה עמוקה. בכל מקרה עלינו להימנע מביקורת שווא. כל הדתות מקבלות ללא ויכוח את עקרון החמלה והאהבה.

תמיד צריך לפתח את האהבה, לפתח חמלה וחמלה גדולה שהופכת לסיבה להארה מלאה. זו משמעות התמרת התודעה. בכל דרך עלינו לשאוף לפתח את האמונה כי האחרים חשובים יותר מאיתנו, וכי אנחנו נמצאים בסוף הרשימה.

הגאווה היא אחת משש האמוציות המענות העיקריות: הצמדות, כעס, בורות, גאווה, ספק ודעות מוטעות. יש חמישה סוגים של דעות מוטעות.

אנחנו חושבים על כל שאר היצורים כעל חברים קרובים. בדיוק באותו אופן אנחנו שמחים לראותם בלי קשר למה שעשינו באותו רגע.

לכל מקום שנלך, וכל מי שנראה בדרך, נחשוב עליו "הנה חברי היקר".

גאווה הינה מכשול עיקרי לצמיחה. אם אתה גאה, גם כשאינך מבין אתה גאה מכדי לשאול משהו.  זו הכוונה בבית השני.

בחורה גאה חושבת שהיא לא צריכה להיות נחמדה אל אף אחד משום שהיא כל כך יפה. אבל אף אחד לא רוצה באמת לדבר איתה, והיא הופכת מאד בודדה ומסכנה. אותו דבר נכון לגברים. אני מכיר אדם כזה שחושב שהוא הטוב ביותר, והוא לא צריך להתאמץ בשביל אף אחד. אבל אף אחת לא רצתה להיות אתו, הוא לא מצא אישה, ונהיה מאד עצוב. כשפגשתי אותו אחרי הרבה זמן שאלתי אותו אם הוא התחתן, הוא ענה שלא. בסוף הוא מצא מישהי מאד מכוערת. שאלתי אותו איך יפה תואר כמוך חי עם מישהי כל כך מכוערת. אבל הוא ענה: "הגוף אולי מכוער, אבל הראש טוב, וחוץ מזה היא מאד עשירה". עכשיו היא הבוסית בבית והוא עושה את כל מה שהיא אומרת.

 

 שמונת הבתים להתמרת התודעה – בית שלישי

בכל מעשיי אתבונן בתודעתי ללא הרף

וכאשר יתעוררו רגשות עכורים

מיד אעמוד מולם בנחישות ואסיטם ממני והלאה

שכן הם מהווים סכנה גם לי, גם לזולתי.

 על פי הבודהיזם ישנם ארבעה מנחים לגוף: שכיבה עמידה ישיבה והליכה. לא חשוב באיזה מהם אנו מצויים, חשוב שנבחן את התודעה שלנו. עלינו להיות ערים למה שמתרחש בתודעה. ברגע שמתעוררת הצמדות מיד נפעל להרפות אותה על ידי הנוגדן המתאים. ההצמדות היא אחד המכשולים העיקריים המעכירים את תודעתנו. לא נוכל להפטר ממנה מיד, אבל עלינו להפעיל נגדה את הנוגדן. אתמול הדגמתי נוגדן אחד, כאשר מתעוררת משיכה כלפי משהו יפה ונעים, אפשר לחשוב על האספקט המכוער שלו, הדוחה.

מורה טיבטי מפורסם בשם קונו לאמה גר זמן רב בוורנסי ליד נהר הגנגס וראה אנשים רבים שמביאים גופות לשריפה. הוא חי בין הסאדהויים, ואי אפשר היה להבדיל ביניהם. שאלו אותו למה הוא גר שם בצורה כזו? הוא ענה שזה מאד טוב לו לגור שם. הוא רואה אנשים שעומדים למות או אנשים שמתו או שמקוננים על מי שמת. זה עוזר לי להבין ארעיות ומוות, ועוזר לי להישאר תמיד בנחישות להשתחרר מסמסרה. אחרי איזשהו זמן הוא עזב את המקום והסכים לעבור למקום אחר. אבל כשהוא לימד בבודגאיה הוא סיפר לכולם שהמקום הכי טוב שהוא גר בו זה בוורנסי ליד הגנגס. אין צורך לעשות הרבה תפילות. מספיק לשנן את המנטרה של הבודהה.

המוני הראשון מתאים למעגל בעלי היכולת הנמוכה, הרוצים לשפר את חייהם הבאים, ולסגור את הדלת ללידה עתידית בעולמות הנמוכים.

המוני השני מתאים לבעלי היכולת הבינונית, אלו שרוצים להגיע לשחרור אישי.

המאה מוני מתאים לבעלי היכולת הגבוהה, אלו שיכולים לנטוש את כל האמוציות המענות ולהגיע להארה מלאה למען כל היצורים החיים. לבודהיצ'יטה ולחכמה ולכל התרגולים המובילים לכך.

 לדוגמא, אם מתעוררת בתודעה שלנו שנאה או כעס, יש להפעיל מיד את הנוגדן, לפתח מיד סבלנות.

הכעס שלנו מאד מסוכן, הוא מפריע לעצמנו וגם לאחרים. אומרים שהכעס מעלים בשנייה אחת קרמה חיובית שצברנו בעידנים רבים של מעשים טובים.

אם תרגלנו נדיבות במשך מאה אלף עידנים, רגע אחד של כעס משמיד את כל הקרמה החיובית הזו. לכן צריך להיות מאוד זהירים.  מתוך שבע הפעולות החיוביות של הגוף והדיבור, אם נבצע את כולן, אבל לא נשלוט בכעס שלנו, גם אם נשיג גוף אנושי, נהיה מכוערים מאד. גם בחיים האלו הכעס מכער אותנו, וגם בחיים העתידיים. מי שנולד בגוף אנושי יפה, זה תוצאה של תרגול סבלנות. כולם הרי רוצים שיהיה להם גוף יפה, לכן חשוב שנפתח סובלנות בתודעה שלנו. משמעות הסבלנות הנה שאין משהו שיכול לזעזע את התודעה שלנו. כמו צליל של הד המהדהד בבית גדול, כך אנו מתייחסים לדברים שאנשים אומרים עלינו. בין אם הם אומרים דברים מאד נעימים, ובין אם הם אומרים דברים לא נעימים. אנחנו לא הופכים חכמים יותר או מגעילים יותר בגלל שמישהו אומר זאת.

אנחנו מנסים לתרגל סבלנות, זה עניין חשוב אחד, מיד כאשר מתעורר כעס.

סבלנות אחרת היא היכולת לעמוד בקשיים מבלי שהם ירתיעו אותנו. אם למשל יש לנו מחלה מסכנת חיים ואנחנו נאלצים לעבור ניתוח. אין לנו ברירה אלא לעבור אותו. לעמוד בסכנה ובקושי למען מטרה חשובה.

הסוג השלישי של הסבלנות זה נכונות להתמיד בתרגול הרוחני ללא הפסקה.

סוג אחר של סבלנות זה לא להגיב כאשר מישהו מעליב אותנו או פוגע בנו. צ'נדרה-קירטי מזכיר זאת בטקסט שלו מדהיאמיקה אווטרה.

לפעמים מה שמתעורר במצבים מסוימים זה לא כעס, אלא פן מסוים של הבורות למשל. אחד הדברים המסוכנים שעלולים להתעורר זה השקפה שגויה. ישנם סוגים שונים של השקפות מוטעות, והן הרסניות יותר אפילו מהכעס. אנחנו מנסים לטפח תכונות חיוביות. כאשר מתעורר בתודעה רגש שלילי, צריך מיד להשתמש בנוגדן המתאים. ההשקפה המוטעית יכולה להרוס לא רק את הקרמה החיובית אלא אפילו את זרע הטוב שבנו. לכן היא מסוכנת יותר מכעס.

 אתמול דיברתי על המכשולים לשמטהה. הראשון הוא עצלות. השני שכחת ההוראות, השלישי התלהבות ושקיעה, רביעי אי יישום הנוגדנים, החמישי יישום יתר של הנוגדנים, כאשר כבר התודעה רגועה לגמרי.

לעצלות יש ארבעה נוגדנים, וכל אחד מהאחרים נוגדן לכל אחד. סה"כ חמישה מכשולים ושמונה נוגדנים.

 (שיעור שלישי)

נסו לטפח מוטיבציה חיובית להאזנה לשיעור, רצון להגיע להארה למען כל היצורים. אחרי שנקשיב מתוך המניע הזה ננסה ליישם הלכה למעשה את ההנחיות.

ננסה לטפח אהבה וחמלה. אהבה זו השאיפה שכל היצורים יזכו באושר ובסיבות לאושר. בשלב הבא אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות להביא לאושרם של כל היצורים. כאשר אנו מתבוננים פנימה ורואים שאין ביכולתנו לעשות זאת, אנו מבקשים את ההשראה והברכה של הבודהות, ושואפים להגיע להארה מלאה בעצמנו כדי שנוכל לעשות זאת.

כאשר מתעוררים מצבים לא נעימים, חשוב להימנע מכעס ולא לתת לו להכתיב את מעשינו. חשוב יותר להימנע מהשקפה מוטעית. לההשקפה שאומרת, אני קבוע ובלתי משתנה. אנחנו חייבים לסתור אותה על ידי ההבנה שאנחנו משתנים בכל רגע ורגע.

אם נסתכל סביב נראה שכל מי שחי אי פעם מת. גם המפורסמים ביותר. כולם מתו. לכן גם אנחנו בודאי נמות.

אמנם אורך החיים של בני האדם יכול להגיע למאה שנה, אבל אין לנו כל ערבות שנחיה את כל הזמן הזה. אם נבדוק סביב נראה כי אנשים מתים בכל הגילאים. גם צעירים, אפילו תינוקות, גם אמהות. אנשים מתים בכל מיני גילאים. כאשר אנו רואים זאת אנו מבינים.

אולי אנחנו חושבים שאנחנו לא עומדים למות בקרוב ולכן אנחנו חושבים שעכשיו נהיה עסוקים בכסף או בקריירה או בדברים אחרים. אבל אז המוות מגיע באופן מפתיע.

אפשר למות באמצע חופשה,  מתאונת רכב, או בזמן טיפוס על הר מושלג. המוות מפתיע אותם.

מכל מה שמקיף אותנו, רק מרכיבים מעטים תומכים בחיים שלנו. אנחנו כל כך קשורים לגוף שלנו, מטפחים אותו וגאים בו. אבל כאשר נמות יום אחד הגוף שלנו הופך לגופה, האנשים מסביב סותמים את האף כאשר הם רואים אותנו.

הדבר היחיד שממשיך איתנו אחרי המוות אלו המעשים שעשינו, המעשים הטובים או המעשים הפוגעים.

כאשר אנחנו יוצאים לטייל בעולם, בין אם אנחנו נוסעים להודו או לסין או לישראל וכו', אנחנו מתכוננים למסע מכל הבחינות. באותו אופן עלינו להתכונן למסע שיחל עם המוות, על ידי צבירת מעשים טובים.

אם חיינו את חיינו בצורה חיובית, כאשר נעמוד על סף המוות נהיה מאד רגועים ומוכנים לדרך. לעומת זאת יש אנשים שעל סף המוות בוכים ומפוחדים מאד.

ברגע המוות נהיה אולי מוקפים בחברים וקרובי משפחה שיבכו ויהיו מאד עצובים, אבל הם לא יוכלו לעזור לנו בכלל.

יש מסורת הודית שבה האלמנה נכנסת לאש אחרי ששורפים את בעלה. יש נזירה אחת שאני מכיר שראתה אישה הקופצת לאש של בעלה עדויה בכל הבגדים היפים. הנזירה סיפרה שחודש אחר כך לא הצליחה לישון בלילה מהמראה הנורא. אינדירה גנדי ניסתה לבטל את המסורת הזאת. אולי היא הייתה בודהיסטית, שכן אבא שלה כתב ספרים על בודהיזם. כל הבית שלה היה מלא בדמויות בודהיסטיות. אבל כל זה סתם רכילות. אבל כל כמה שהיא הייתה חזקה, שומר הראש שלה הרג אותה בסוף. ויש עוד הרבה מקרים מפורסמים של אנשים שנרצחו כך למרות שהיו בתפקידים חשובים. הכול יכול להשתנות מרגע לרגע. גם אם אנחנו בעמדה מאד חשובה, למחרת אנחנו עשויים להיות בכלא. אנחנו יכולים להפוך מעשירים לעניים. זה טבע הארעיות של המציאות. לכן חשוב למדוט על המוות: המוות הוא ודאי, זמן המוות לא ידוע לאיש, לכן אני חייב לפתח את הסגולות הפנימיות, לצורך כך עלי למדוט על הארעיות.

התודעה שלנו היא כמו עננים על ההר. רגע אחד הם שם וברגע הבא הם נעלמים. כל מה שיש לנו, הגוף, הכסף, החברים והקרובים. הכול ישתנה בהכרח, מכיוון שהם נוצרו בתלות בסיבות ותנאים.

חשוב שנדע לראות את הטבע המשתנה של המציאות, וגם להכיר בטבע הלא מענג שלה. להפסיק להיאחז בדברים כאילו הם מענגים. לצורך כך צריך למדוט על צד הלא נעים של החיים. אם אנחנו נאחזים בגוף כאילו הוא טהור ומענג, חשוב שנמדוט על הטבע ההפוך שלו על ידי מדיטציות שונות.

לפעמים עלולה להתעורר תפיסה מוטעית שרואה את עצמי כקבוע, בלתי משתנה ובלתי תלוי בחלקים. את התפיסה המוטעית הזו חייבים לשנות על ידי מדיטציה.

על פי הבודהיזם האני תלוי בחמשת המצרפים. משום כך אנחנו משתנים כל הזמן, אנחנו גם לא חסרי חלקים.

יש בהודו תפיסות מסוימות שאומרות שלכל היצורים יש נשמה קבועה ובלתי משתנה. זה קרוי לפעמים "אטמן". האטמן הוא לכאורה החלק הבלתי משתנה. אבל זה לא נכון. הרי לאורך השנים אנחנו משתנים. אנחנו הופכים להיות מנחמדים לנרגנים, או יש כאלו שהופכים מחסרי סבלנות ונרגנים לאנשים נעימים ומלאי סבלנות. לכן הכול משתנה כל הזמן, הכול ארעי.

אנחנו גם כמובן לא חסרי חלקים. הרי הגוף שלנו מורכב מכל כך הרבה חלקים, חיצוניים ופנימיים. היד שלנו מורכבת (בדרך כלל) מחמש אצבעות. לכל אצבע יש שם שונה. כך שאפילו היד עצמה מורכבת מחלקים. באותו אופן כל התופעות מורכבות מחלקים. אפילו החלל בנוי מחלל דרומי וחלל צפוני וכו'.

על העובדה שהגוף שלנו אינו טהור דיברנו אתמול ואפשר לקרוא על זה עוד בפרק התשיעי של שאנטי דווה.

הבוקר דיברתי על הגאווה. אם הגאווה שלנו חזקה אנחנו יכולים לפרק את הגוף שלנו למרכיבים שונים, ויש כל מיני חלוקות: ל18 אלמנטים, ל46 או ל 64.

החלוקה ל18 מדברת על שש הכרות, שישה אובייקטים חיצוניים ושישה איברים. שש ההכרות הן הכרות האוזן אף לשון עין גוף ומנטאלית, ששת האיברים הם האיברים המתאימים, והשישה האחרונים הם הצורה הטעם הצליל הריח אובייקטי המישוש והידיעה. אנחנו מורכבים מכל החלקים האלו. אם יש לנו גאווה חזקה, אם אנחנו מרגישים שאנחנו מאד נוכחים כאן, עלינו לבדוק היכן האני? האם האף זה אני. אולי האני בתוך החזה? או אולי ברגל ימין, או ברגל שמאל? אולי באיברים הפנימיים? איפה האני? היכן שלא נחפש את האני, לא נמצא אותו. לא נמצא אותו במצרף הגוף. אבל גם לא נמצא במצרף התחושות. התחושות נחלקות לסבל, אושר או ניטראלי. לא נוכל למצוא את עצמנו לא בהנאות הפיזיות ולא במנטאליות, לא בסבל הפיזי ולא בסבל המנטאלי.

המצרף הבא הוא ההבחנה. היכולת שלנו להבחין בין משהו אחד למשנהו. היכולת לתת שם לכל חוויה. האם שם אנחנו יכולים למצוא את עצמנו? גם שם לא. כך צריך לבדוק במדיטציה.

המצרף הרביעי הוא ההכרה. היא מורכבת מ 49 גורמים מנטאליים. ישנן שש הכרות מרכזיות, ו 51 תודעות משניות.

איך מבחינים בין הבחנה לתחושה? אומרים שעל פי רוב המחלוקות בין אנשים שאינם נזירים נובעות מהבדלים בתחושות. המחלוקות בין נזירים נובעות מהבדלים בהבחנות. התחושות שלנו וההבחנות שלנו גורמות לנו להיוולד שוב ושוב בסמסרה. כל תחושה יוצרת הצמדות שמובילה לפעולה, או תחושה של סלידה וכעס שמובילה לפעולה לא חיובית.

עד עכשיו דיברנו על ה"אני", אבל צריך לבדוק גם את ה"שלי". אנחנו הרי אומרים "התחושה שלי". אם נחפש בחמשת המצרפים את האני לא נוכל למצוא אותו בשום מקום. אז לאן הוא נעלם? יכול להיות שמישהו ייבהל ויחשוב שהוא לא קיים יותר.

סיפור: פעם אחת איש אחד שבא מדרום איטליה, איש בנוי לתלפיות, אמר לי "גשלה, בבקשה עזור לי" מה הבעיה? שאלתי. הוא אמר לי  "מישהו גנב את התודעה שלי!" כך הוא אמר.

היו איתנו אז נזירים מדרום הודו. ביקשתי מרינפוצ'ה שיעזור לאיש הזה כי גנבו לו את התודעה. רינפוצ'ה שאל את האיש איך קוראים לך? איך קוראים לבת זוגך? הוא ענה. אז אמרנו לו, הנה יש לך תודעה. אבל הוא התעקש שגנבו לו. רינפוצ'ה הציע שאתן לו שתי סטירות ואשאל אותו אם כואב לו או לא. הזהרתי שזה יהפוך אותו ליותר משוגע. במקום זה תפסתי אותו בזקנו הארוך ושאלתי אותו אם כואב לו. הוא אמר כן. אז אמרתי לו, הנה, התודעה שלך חזרה בינתיים, והוא הודה לי מאוד… שלחתי אותו להקשיב לתפילות של הנזירים האורחים לכמה ימים. הוא עשה זאת וחזר אלי אחרי כמה ימים מרוצה מאד, זהו, התודעה שלי חזרה אלי. כך שלחתי אותו הביתה מרוצה.

בכל אופן, אם איננו מוצאים את האני באף אחד מחמשת המצרפים, אז היכן הוא עשוי להיות?

 אנחנו יכולים לדמיין שנקטר זורם אלינו מלמעלה, הוא מוציא מהגוף את כל הקרמה השלילית שיוצאת מהחלק התחתון וזורמת ישר לפיו הפעור של אל המוות שמחכה למטה ונעלם לגמרי. אחר כך נדמיין שהנקטר ממלא אותנו מלמעלה והופך את הגוף שלנו לצלול, ובעיקר את התודעה לצלולה ובהירה לחלוטין. הגוף הפיזי הופך לגוף מנטאלי עדין.

תיארתי עד כה סוגים שונים של מדיטציה. אתם אנשים בוגרים ואינטליגנטים, ואתם יכולים לבחור מה המדיטציה המתאימה לכם.

הסברתי קודם גם את המנטרה, ושכחתי להסביר את ההברה "אום". ההברה מורכבת משלוש הברות: או, אה, הום. הראשונה מסמלת את הגוף הטהור של הבודהה, השנייה את הדיבור והשלישית את התודעה הטהורה. בהודו הסאדהויים מתפללים "אום נאמו שיוואיה". בסוף המנטרה יש "סוהה" שמשמעותה לייצב. לייצב את התכונות הטובות. היא מסמלת את יכולתנו לשים סוף לכל התכונות השליליות ולפתח את כל הטובות. כאשר נוכל לעשות זאת לא נצטרך יותר להיוולד בסמסרה. בקיום המעגלי.

אני אמרתי כל מה שיכולתי לחשוב עליו, ואתם הקשבתם בכוונה טובה, ולכן אנו יכולים להקדיש את המריט לכך שכל היצורים יגיע להארה ולהבנה מלאה של המציאות.

שמונה בתים להתמרת התודעה – בית  רביעי

נסו לפתח מניע חיובי, הרצון להגיע להארה למען כל היצורים.

4. כאשר אפגוש בבריות בעלות מזג לא נעים,

הנתונות תחת עול השליליות הכבדה והכאב,

לו יהיו אוצרות נדירים אלה נפלאים בעיני

כמו גיליתי מטמון יקר.

 כאשר אנו מתבוננים על אנשים שהסבל מעוור אותם ומניע אותם להתנהגות קשה ולא נעימה, אני אנסה לראותם כאילו היו אוצר יקר. כאשר אנו מוצאים אוצר אנחנו מאד שמחים ונרגשים, כך כאשר אנו פוגשים אנשים כאלו שגישתם שלילית והם כה מיוסרים על ידי הסבל שלהם. ננסה לשמוח בפגישתנו כאילו מצאנו את אותו אוצר.

מנקודת המבט של הבודהות והבודהיסטוות כולנו כאלו, מעונים על ידי הסבל שלנו, פוגעים בעצמנו ובאחרים. הם מקבלים אותנו כמו שאנחנו ומנסים לעזור לנו. כך ננסה להתייחס לאותם אנשים קשים.

עלינו לטפח את התודעה השמחה בפגישה באנשים קשים כאילו היו אוצר יקר, שהרי אוצר יכול לעזור לנו רק במידה מוגבלת, אבל האנשים האלו יכולים לעזור לנו לפתח תכונות יקרות ערך ולהביא אותנו להישגים רוחניים נפלאים. לכן הם יקרים מכל אוצר. רק בעזרתם נוכל לפתח את הסבלנות והאלטרואיזם.

הדוגמא המושלמת למי שפיתח את האלטרואיזם שלו זה הבודהיסטווה המוכן להישאר בגיהינום אפילו בשביל אדם אחד.

התודה האלטרואיסטית, הרואה באחרים יקרים מעצמנו עומדת בבסיס התפיסה של המהיאנה. התודעה הרואה בעצמי היקר ביותר מביאה לנו סבל בחיים האלו ובחיים הבאים. לדוגמא, אדם שעסוק מאד בעצמו וחושב רק על עצמו, קשה לו להסתדר כי אחרים לא תומכים בו. לעומתו מישהו שדואג גם לזולתו וחושב על האחרים, אחרים ישמחו לעזור לו והוא יוכל להצליח בשאיפותיו. לכן אנו מנסים להוקיר את האחרים ולתמוך בכל מי שנמצא בקשיים. זו הדרך הטובה ביותר לתרגל ולהתפתח. כדאי שנשווה את שתי התודעות האלו ונשאל את עצמנו מי משתיהן מועילה וטובה יותר ומי מהן הרסנית יותר. הדבר הכי חשוב בכל רגע ובכל מצב זה לבחון את התודעה של עצמנו. בכל פעם שאנחנו מגלים שהתעוררו בנו רגשות פוגעים שיכולים להוביל לפגיעה בעצמי או באחרים, מיד צריך להפעיל את הנוגדן המתאים כדי לסלק אותן. חשוב להתבונן פנימה ולראות שהעמדה המנטלית האגואיסטית מזיקה גם לי וגם לאחרים, ולכן להתחיל ולאמץ את הגישה הרואה גם את הזולת. אנחנו מנסים לעזור להם, אם הם צריכים אוכל, ניתן אוכל. אם צריכים תרופות, ניתן להם תרופות. כך נתרגל. אבל רק אם נמשיך לתרגל ונפתח בודהיצ'יטה ונגיע והארה מלאה ואז נוכל לעזור לכל אחד בדרך המתאימה לו ביותר.

אנחנו יכולים לפתח גישות שונות שיכולות לעזור לנו בסיוע לזולת. למשל אם נפתח ריכוז מושלם, הוא יעזור לנו להתרכז בסיוע לאחרים, יחד עמו עלינו לפתח את הראייה החודרת המסייעת לנו לראות את המציאות כפי שהיא. בנוסף נפתח תפיסה על חושית, כמו למשל היכולת לקרוא את מחשבותיהם של אחרים, ובעזרתה נוכל לדעת מה בדיוק צריך כל אחד. סוג אחר של תפיסה על חושית הוא יצירה פלאית, היכולת ליצור אינספור העתקים של עצמך במקומות שונים.

לפני שנים שאל אותי מישהו אם העובדה שמישהו יכול לעוף מעידה שהוא בעל הישגים מיוחדים. אמרתי שגם ציפורים וזבובים יכולים לעוף, אבל אדם שעף זה בהחלט מיוחד. היכולת לעוף יכולה לעזור לנו כשנרצה לעזור למישהו שנמצא מהצד השני של ההר. מישהו יכול לקבל כוחות לבצע קסמים בעזרת מנטרות. פעם היה בהודו מתרגל טנטרי ששיערו כרוך על ראשו, הוא הסתובב יחד עם נזיר אחד. יום אחד הם החליטו להכין מרק. המתרגל הטנטרי אמר, היום אני אכין את המרק בנפרד. הוא הכין והנזיר הכין בנפרד. הם החליפו ביניהם. הנזיר טעם את המרק ושמח מאד, הנאגפה (המתרגל הטנטרי) שתה והפך מיד לחמור. הנזיר המופתע העמיס את כל הציוד על החמור והמשיך בדרך. אחרי זמן מה החמור חזר להיות בן אדם – עם כאב גב. מסוכן מאד, לא?

חשוב לטפח את כל הסגולות האלו, בדיוק כמו שאנחנו מפתחים תכונות מסוימות כדי שנוכל לבנות בית או לעבוד בשדה. לצורך כך אנחנו מתרגלים מדיטציה, מפתחים ריכוז מושלם, מפתחים את הראייה החודרת, ואז אפשר לקבל את היכולות האלו בקלות. לכן אנחנו צריכים להתמיד בניסיון לפתח את הריכוז הנקודתי, מדיטציית השמטהה, על פי תשעת השלבים. ברגע שיהיה לנו ריכוז מושלם נוכל למדוט על כל דבר בלי הפרעה. אז גם הגוף שלנו יהיה קל יותר, וגם התודעה שלנו תישאר מאושרת. נישאר עם גמישות ואושר מנטלי ופיזי.

אנחנו מנסים לפתח לב טוב ואוהב. יחד עם הריכוז אנחנו יכולים לעזור לאחרים בצורה טובה יותר.

 

שמונה בתים להתמרת התודעה – בית חמישי

 5. כאשר אחרים, מונעים בידי קנאתם,

ינהגו בי באופן פסול, חריף, במעשים ובמילים קשות,

מי ייתן ואקח את התבוסה לעצמי

ואגיש לזולתי את הניצחון כולו.

 אדם שיש לו קנאה רבה, הוא עלול להתעצבן אפילו אם אתה רק מסתכל על מישהו אחר.

לדוגמא, אם יש שני אנשים שעובדים על פרויקט מסובך. אם אחד יצליח, יתכן שהשני יקנא בו מאד.

הקנאה היא אחת מהתודעות המשניות. שורש הקנאה הוא הכעס. הקנאה היא עמדה מנטלית מאד קשה ומזיקה. הגישה ההפוכה לקנאה היא השמחה בהצלחה ובאושר של האחרים. אם מישהו מצליח, נשמח איתו, לא נקנא בו. כל דבר טוב שיש להם, נשמח בכך. אין צורך לקנא. השמחה בהצלחה של אחרים מרגיעה את התודעה שלנו והופכת אותה לחיובית. הקנאה מסעירה ומקשה עלינו מאד.

 בית השיר מציע לנו שבמצב שמישהו מתווכח אתנו על משהו, פשוט נגיד לו, בסדר, אתה צודק.

הכפשה וסכסכנות זו תכונה גרועה ביותר. אם ישנה הרמוניה בין בני זוג, אבל מישהו הולך מאחורי גבם ומתחיל ללחש כל מיני דברים שגורמים להם להתחיל לפקפק אחד בשני, זה גורם לפרידה, ולהרבה כאב.

 הקנאה היא התכונה המאפיינת את חצאי האלים. ישנם שישה עולמות, גיהינום, רוחות רעבות, בעלי חיים, בני אדם, אלים וחצאי אלים.

הקנאה היא תכונה ההורסת את המעלות שלו, את האנרגיה החיובית שלנו. לכן צריך להתגבר עליה. וכשמישהו מקנא בנו ומתווכח איתנו נאמר לו על כל מה שמישהו אומר, נכון, אתה צודק. לא להתווכח.

חשוב שנדאג לפתח את הסגולות שלנו, הבודהיצ'יטה, החכמה וכו'. אם מתעוררת קנאה, חשוב שנדע להפעיל מיד את הנוגדן, השמחה בחלקו של הזולת. שנדע להשתמש במדיטציות המתאימות כדי להגביר את המודעות. אם לעומת זאת מתעוררת עצלות המכשילה את כל סוגי המדיטציה, חשוב לסלק אותה.

ישנם כל מיני סוגי עצלות,

העצלות של מי שחושב רק על החיים האלו, על כסף והצלחה רק בחיים האלו. שעות רבות של עבודה. גם זו עצלות. העצלות של עיסוק בדברים חסרי משמעות. העצלות הזו הינה מכשול עצום, שכן כל האנרגיה שלנו מושקעת בהצלחה בחיים האלו, ואין לנו כל אפשרות לפתח מאמץ נלהב ולטפח את התכונות החשובות. עד שנתעורר החיים יגמרו.

סוג אחר של עצלות זו העצלות המפחיתה בערך עצמנו ומתבצרת בעמדה שאני לא יכול לעשות זאת.

עצלות אחרת היא זו הדוחה כל מה שאפשר לדחות. מחר, לא היום.

שאלות:

מהו הנוגדן לעצלות? קודם כל מפתחים את השאיפה, אחר כך מחזקים את הביטחון, לאחר מכן צריך לפתח מאמץ נלהב, ולסיום הנוגדן הרביעי הוא הגמישות.

איך אני יכול לדעת מה המניע של האדם שמעליב אותי עכשיו? באמת קשה לנו לדעת מה המניע שלו. רק אם היה לנו יכולת לקרוא מחשבות היינו יודעים בדיוק. אבל ברוב המקרים אם מישהו מדבר אלינו כך זה משום שהוא מקנא בנו.

איך אנו יודעים מתי זו עצלות ומתי הגוף פשוט צריך מנוחה? העצלות היא עניין של התודעה, לא של הגוף. כשהגוף עייף צריך לתת לו לנוח. עצלות זה כשהתודעה לא רוצה לעסוק בתרגול. אם חוזרים הביתה ומרגישים שאנחנו כל כך עייפים, לא יכולים לתרגל, אבל אחרי איזשהו זמן הולכים לדיסקוטק, זו כנראה עצלות.

 

שמונה בתים להתמרת התודעה – בית שישי

נסו לפתח מוטיבציה של רצון להגיע להארה למען כל היצורים החיים, ועם המוטיבציה הזו הקשיבו להנחיות.

 כאשר אדם אשר לו הגשתי עזרה,

ובו תליתי תקוות עצומות,

ינהג בי באופן מכאיב, מתוך אי צדק עמוק,

מי יתן ואראה בו מורה יקר.

 אותם אנשים שלהם אנחנו עוזרים, ואחר כך הם פוגעים בנו, הם אלו שיכולים ללמד אותנו סבלנות טוב יותר מכל אחד אחר. על פי רוב אנו מחלקים את האנשים לאלו שעוזרים לנו או אלו שפוגעים בנו. אבל אנחנו צריכים לצאת מנקודת המבט הזו. אדם שאנחנו עוזרים לו ואחר כך פוגע בנו נותן לנו הזדמנות נדירה לתרגל ולכן עלינו להתייחס אליו כאל מורה רוחני. אדם כזה מלמד אותנו סבלנות. כשאנחנו מתחילים לתרגל אנחנו מוצאים שיש לנו פחות ופחות אויבים, ואין לנו דרך לתרגל סבלנות. כך שכל הזדמנות שמישהו מספק לנו לתרגל סבלנות על ידי פגיעה בנו, עלינו לשמוח לקראתה. כל הזדמנות כזו שמישהו פוגע בנו, הן ברמה האישית והן במבט רחב יותר, זו הזדמנות לתרגל סבלנות ומדיטציה.

במצב כזה צריך למדוט על החסרונות בתגובה כועסת, והיתרונות בתגובה מתוך סבלנות. על ידי ההשוואה הזו נבחר בתגובה סבלנית, ונפחית את הסבל שבכעס.

על משמעות הסבלנות דיברנו אתמול.

ברפואה הטיבטית מדובר על ארבע מאות מחלות שונות, מאה נובעות מהכעס, מאה מהתשוקה, מאה מהבורות, ומאה משלושתם יחד. אם הכעס שלנו הולך ומתגבר הוא עלול להוביל להתקף לב. חשוב לכן לקחת את התרופה – סבלנות. התרופה האמיתית היא מדיטציה  על סבלנות. התרופות שאנחנו לוקחים, הן הטיבטיות והן האלופטיות, עשויות לעזור לנו, אבל יכולות גם להזיק לנו. הדהרמה, האהבה והחמלה, אינן פוגעות בנו אף פעם.

חשוב שנתרגל סבלנות. אם למשל בן הזוג שלנו מתחיל לצרוח עלינו ולדבר אלינו בצורה קשה, חשוב שנתייחס אליו כאל מורה שלנו שמלמד אותנו סבלנות.

יכול להיות מצב הפוך, שבו הבעל הוא הרגוע והאשה היא זו שצועקת. אז הבעל הוא זה שצריך לראות באישה מורה.

מורה ניינגמה כתב פרשנות לטקסט של שאנטידווה, ושם הוא כתב מנטרה שאם משננים אותה הכעס לא יכול להרוס את הקרמה החיובית הקודמת. לדבריו הוא מצא את המנטרה בכתב הטנטרה.

אום דו רו דו רו דו רו שאיה מוקהה סוהה

Omdhu ru dhu ru jaya mukhe soha

שמונה בתים להתמרת התודעה – בית שביעי

 

7) בקצרה, לו אגיש לאמהותי, לכל בעלי התודעה,

במישרין ובעקיפין, את כל התועלת והאושר.

לו אקח על עצמי, בסתר,

את כל סבלותיהן וכאבן.

 הבית הזה מדבר על הדרך השניה לפתח בודהיצ'יטה, הדרך של החלפת עצמך באחרים.

את המדיטציה הזו מתחילים בהרהור על החסרונות בהוקרת העצמי,

אחר כך על היתרונות שבהוקרת הזולת

מדיטציה על החלפת אני והאחר

מדיטציה של נתינה ולקיחה. לקיחת אחריות אישית לסילוק כל הסבל של האחרים.

 השורש של כל הסבל בחיים האלו, של כל המצוקות והכאבים נובע מהתודעה המוקירה את עצמי.

עלינו לבדוק בתוכנו אם הדברים באמת עובדים בצורה כזו. האם הגישה האנוכית באמת גורמת להתפתחות רגשות שליליים, אשר מהם יוצאים מעשים שלילים, אשר מותירים קרמה שלילית, אשר פוגעת רק בעצמנו, לא באחרים.

אם ראש הממשלה שולח צבא למלחמה, הכוונה שלו שבגללה הוא הוציא את הצבא למלחמה, תביא עליו את הקרמה שלילית של כל ההרג שיהיה שם, למרות שהוא בעצמו בכלל לא יהיה בשדה הקרב.

 על פי האבהידהרמה קושה, במלחמה לא רק החיילים צוברים קרמה שלילית, אלא כל האנשים בעורף שמייחלים לנצחון צבאם ותבוסת צבא האויב, כולם יצברו קרמה שלילית .

בודהה שקיאמוני לימד פעם. אחד המלכים בא לבקתתו וביקש ללמוד ממנו. הבודהה ענה לו כי הוא, המלך, מלא כולו בגאווה על מעשיו הטובים והחשובים, על ההזדמנות שיש לו לשאול את הבודהה שאלה. אבל בחוץ עומד קבצן חסר כל, אשר שמח בשאלה של המלך. הקבצן צבר קרמה חיובית עצומה, בעוד שהמלך היה מלא חשיבות עצמית.

באחת מתקופות חייו הקודמות של הבודהה הוא הצליח לפתח את תכונת הבודהיצ'יטה, ובזכות הגישה הזו הוא הצליח להגיע להארה.

את הגישה הזו של הבודהיצ'יטה אנחנו מנסים לבנות על ידי תרגול המדיטציה הנקראת נתינה ולקיחה.

תרגול המדיטציה נעשה בדרך זו: בהתחלה אנחנו מדמיינים את כל היצורים החיים מקיפים אותנו, מסתכלים עלינו ואנחנו עליהם.

אנחנו מדמיינים בלב שלנו חומר שחור מוצק שהוא התודעה המוקירה את העצמי.

אנחנו מפתחים את המוטיבציה לשחרר את כל היצורים מהסבל ומסיבותיו, החמלה.

אחר כך מולנו נדמיין שמהנחיר הימני של היצורים יוצא עשן שחור שטבעו הוא הסבל, הסיבות לסבל, המעשים הפוגעים, האמוציות המענות, בלבול, סערת רגשות, כל הדברים השליליים באים אלינו מהנחיר הימני אל הנחיר השמאלי שלנו. העשן השחור נכנס ללב, פוגע בגוש השחור שבלב, והורס אותו לחלוטין.

עכשיו ננסה קצת לתת. זהו שלב האהבה. הרצון שלכל היצורים יהיה אושר וסיבותיו.

כל הדברים הטובים שאפשר לתת  לאנשים, 18 סגולות החופש, כל המעשים הטובים, וגם העושר, בריאות, הכל הופך לענן לבן שיוצא מהנחיר הימני שלנו ונכנס לנחיר השמאלי של האחרים וממלא אותם עד שהם מסופקים לגמרי.

כל היצורים הופכים מרוצים לגמרי. בצורה כזו אנחנו מתרגלים לקיחה ונתינה של כל מה שצריך מבחינת גוף ותודעה. היצורים האחרים מתחילים לתרגל נתינה ולקיחה ולעזור לאחרים. זה הסבר כללי של המדיטציה.

באופן ספציפי יותר אפשר להתחיל עם קבוצה אנשים קרובים, חברים ובני משפחה. אחר כך להרחיב אל הזרים, לקחת את הסבל, ולתת את כל הדברים הטובים. בשלב הבא ניקח את הסבל גם מהאנשים שקשה לנו איתם, וניתן להם את כל הסיבות לאושר.

דרך אחרת היא להתחיל עם הסבל של הגיהינום. מתוך מוטיבציה של חמלה. נותנים את כל הפוטנציאל החיובי, ונותנים להם גוף אנושי. אנחנו מתרגלים עד שאנחנו מדמיינים שהגהינום התרוקן לגמרי מיושביו.

המישור הבא הוא מישור הרוחות הרעבות. מתוך חמלה אנחנו עכשיו לוקחים על עצמנו את כל הסבל שלהם, ונותנים להם חזרה גוף אנושי ואת כל הפוטנציאל החיובי. כתוצאה מכך כל 36 האזורים של הרוחות הרעבות מתרוקנים מיושביהם.

אחר כך אנחנו מנסים על עולמות בעלי החיים. מנסים לתרגל לקחת את כל המכשולים שלהם, הקשיים שלהם, הגישה הפוגעת, כל הסבל, כל הבעיות. מצד שני נותנים להם שוב גוף אנושי  ואת כל הפוטנציאל החיובי עד שאין יותר בעלי חיים.

עכשיו ננסה לקחת את כל הסבל של חצאי האלים. סבל הקנאה. מתוך חמלה אנחנו לוקחים את כל הבעיות, המכשולים, סוגי הסבל השונה. הכל הופך לענן שחור שאנו שואפים לתוכנו. מהנחיר הימני מוציאים את כל הדברים הטובים כמו 18 האיכויות. הם כולם נולדים כבני אדם, עד שאין יותר חצאי אלים.

לבסוף האלים. גם להם יש סבל. גאווה, יהירות, חושבים שהם הכי טובים. כשמגיע סימני המוות יש להם סבל גדול מאד. אורך החיים שלהם ארוך מאד, ולכן הסבל שלהם עם הגיע המוות קשה מאד.

מתוך חמלה אנחנו לוקחים עלינו את הסבל, ומאהבה נותנים להם את 18 האיכויות של חיי האדם, ושוב, עולם האלים מתרוקן מיושביו וכל האלים נולדים כבני האדם.

למה אנחנו נותנים להם לידה אנושית? משום שבגוף האנושי ניתן להגיע לבודהיות. הגופים האחרים לא יכולים להגיע לבודהיות.

אפשרות אחרת לתרגל באופן ספציפי את המדיטציה היא עם מישהו קרוב לנו שחולה מאד. אנחנו מדמיינים שכל הסבל והמחלה שלו הם הענן השחור אותו אנו לוקחים, ואנחנו נותנים לו את כל הסגולות החיוביות שלנו, שהופכות לתרופה שמרפאת אותו ממחלתו.

בטיבט ישנו אזור מסויים שבו תרגלו מורים רבים ממסורת הקדמפה. הם היו יכולים לקחת מחלות וסבל מאנשים אחרים. באותו זמן רבים בטיבט חלו בצרעת, ומורי הקדמפה לקחו על עצמם את הצרעת והבריאו הרבה אנשים, אבל החלו להראות בעצמם סימני צרעת, ולכן קראו לתרגול הזה המדיטציה של הצרעת.

באותו איזור היה מנזר שאסור היה להכניס אליו נשים בכלל, או כל נקבה של בעלי חיים. אבל היום כל המנזרים האלו הפכו למנזרי נזירות. סיפור קרמה קטן לסיום…

 

שמונת הבתים להתמרת התודעה – בית שמיני

 אתמול דברנו על הניסיון לשים את האחר בראש סדר העדיפויות שלנו, ולא את עצמנו. דברנו על מדיטציית הנתינה והלקיחה שהיא דרך לתרגל את הגישה האלטרואיסטית. חשוב לתרגל את הגישה הנעלה של החמלה הגדולה, הבודהיצ'יטה.

 8.        מי ייתן ויוותר תרגול זה בלתי מוכתם

            בידי שמונת המחשבות של דאגות העולם

            וללא ההיקשרות, משראו כי כל התופעות זהות לאשליה,

לו יצאו לחופשי מן השעבוד של כל בעלי החיים.

 הבית הזה מתאר את הבודהיצ'יטה ברמה המוחלטת, העליונה. משמעות הבודהיצ'יטה היא לעשות מדיטציה תוך ריכוז מוחלט על הטבע העליון של הדברים, הריקות. אנו מנסים לתרגל את השחרור משמונה המחשבות של דאגות העולם, או כפי שהן מכונות לפעמים שמונה הדהרמות של דאגות העולם. שמונה הדאגות מורכבות מארבעה הפכים. הצמד הראשון הוא כאשר מישהו נותן לנו משהו טוב, אנחנו נהנים, אם לא נותנים לנו אנחנו סובלים. הצמד השני הוא כאשר מישהו משבח אותנו וכתוצאה מכך אנחנו נהנים, ואם מבקרים אותנו אנחנו סובלים. הצמד הבא קשור לשם הטוב, לתהילה. אם מישהו מדבר עלינו כאילו אנחנו אנשים טובים, חכמים, סופרים טובים, שחקנים טובים וכו'. אז אנחנו כמובן מאד מאושרים. כאשר יוצא לנו שם רע, אנחנו סובלים מאד. הצמד אחרון נוגע לתחושת הנוחות שלנו. כאשר נוח לנו ונעים, אנחנו מרוצים, כאשר לא נוח לנו אנחנו לא מרוצים.

שמונה המחשבות האלו מורכבות מארבע משמחות וארבע פוגעות, אבל עלינו לנסות להפיג את ההופעה של כל השמונה. להבין שזה לא משנה אם אני מפורסם או לא, זוכה לשבחים או ביקורת וכו'.

ננסה לא להיצמד לתופעות השונות, גם אם הן מושכות שהרי הן כולן כאשליה. אם נחפש אותן לא נמצא אותן. כמו קוסם שהיה מכשף עכשיו את כולנו שנראה במקום זר הפרחים הזה בחורה יפה, וכולנו נפתח אליה הצמדות גדולה.

פעם גרתי בסרנאת', ליד ורנסי. יום אחד ליד המקדש ההינדי ביקשה ממני קבצנית כסף. אז היא לפתע חתכה את עצמה בצוואר, וירד הרבה דם, אבל הסבירו לי שזה רק מעשה קסמים, כדי לשכנע אותנו לתת לה יותר.

באותו אופן כל התופעות הן אשליה, כמו השתקפות של הפנים שלנו במראה. הפנים לא באמת שם.

נגארג'ונה הרבה לכתוב על הנושא. הוא מספר שבזמנו היה בן עשירים בכפר שהוריו לקחו אותו לראות קוסם בכפר, שיצר אשליה של בחורה יפה. בן העשירים רצה להתחתן איתה!

גם האני איננו קיים כמו שהוא נראה לנו, הוא קיים רק כאשליה.

ישנו ספר של הדלאי לאמה שנקרא "opening the eye of wisdom" שמסביר את הנושא הזה. ספר שנכתב באנגלית אבל תורגם אחר כך לטיבטית והינדי.

אנחנו יכולים לבדוק מה הקשר בין חמשת המצרפים לבין האני? האם הם בדיוק אותו דבר, או שהם שונים? יש להם אותו טעם, אבל הם לא בדיוק אותו דבר.

אם נבחן את מכסה הכוס הזה, איך בדיוק הוא בא לידי קיום? האם בזכות הצד העליון שלו, או הצד התחתון, בלי הציורים? מה מהם הוא המכסה? המכסה הזה מורכב משמונה יסודות, ארבעת היסודות: אדמה מים אש ואויר, וארבעה של הספל כאובייקט מישוש, ראיה, ריח וטעם. אפשר גם לשמוע את המכסה, אם מקישים עליו כך…

היכולת שלו להתחמם מעידה על יסוד האש, היכולת להתקרר על יסוד המים, הכבדות היא יסוד האדמה.

כל מה שקיים אינו קיים בזכות עצמו אלא בתלות בשמונת היסודות האלו.

ישנן שתי רמות של העדר עצמיות, זו של התופעות, וזו של האני.

אם ניקח את הספל הזה, הוא לא קיים בפני עצמו משום שהוא איננו קיים באמת כאחד, ולא כרבים. הוא לא אחד משום שהוא תלוי בחלקים שמרכיבים אותו, מבלי החלקים אין לו קיום. אבל הוא גם לא קיים בפני עצמו כרבים, משום שאין לו קיום כאחד. מה שאין לו קיום כאחד, איך הוא יכול להיות רבים?

אם נדבר על האני. יש לו חלקים רבים. חלק אחד מגיע מהחיים הקודמים. חלק אחר ימשיך לחיים הבאים. חלק אחד הוא ייחודי לחיים האלו. באופן כללי כל החלקים האלו הם חלק מהאני.

גם האני ריק מקיום עצמאי משום שהוא הגיע מהאני של העבר. הוא לא עצמאי.

אם נזיר מת למשל, בחיים הבאים הוא גם יהיה נזיר? לאו דווקא. ברגע שהוא מת נזירותו הסתיימה.

כל אחד מאיתנו עובר בחייו שלבים שונים. בכל שלב אנחנו נראים ומתנהגים אחרת. התודעה שלנו מלווה אותנו כל החיים, אבל היא לא מפסיקה להשתנות. אם לא היינו משתנים, הרי שתינוק שנולד כבר היה זקן, או בגיל ההתבגרות. אבל זה כמובן לא נכון. זו הדרך להסביר את הדברים מנקודת מבט יום יומית. בטקסטים זה שונה.

בטקסטים נכתב שלידה חדשה היא רגע ההפריה. מאותו רגע אנחנו מתחילים להזדקן.

שם מוסברים 12 הקשרים:

הקשר הראשון הנו בורות, הקשר השני הנו פעולה רצונית, הקשר השלישי הנו הכרה, הקשר הרביעי הנו שם וצורה, הקשר החמישי שש תודעות החושים, השישי מגע, השביעי תחושות השמיני השתוקקות התשיעי הצמדות, העשירי התהוות, אחד עשרה לידה מחדש, שתים עשרה מוות.

צריך לנסות להגיע לתובנה עמוקה ישירה של הריקות, זו הדרך להשתחרר מהקיום המעגלי ולהגיע לשחרור, או לגן העדן…

עד כאן סיימתי להסביר את שמונת הבתים, וניתן למצוא גם פירושים נוספים.

ביקשו ממני לתת את הברכה לכתב היד של שמות מנג'ושרי. זהו כתב יד חשוב מאד למי שמתרגל טנטרה, הנזירים הטיבטים קוראים בו כדי לפתח את החכמה.

הטנטרה של מנג'ושרי נשענת על טנטרות אחרות. מנג'ושרי הבודהיסטווה למד מפי בודהות רבים. כל בודהה המופיע בעולם ומציג את מעשי הבודהה מוקף תמיד בשמונה בודהיסטוות.

 בחיי היומיום, אם אפשר לנסות לעזור ליצורים אחרים, אם אי אפשר, ננסה לא לפגוע.

ספרייה ולימוד

ספרים בהוצאת ידידי הדהרמה

"מעבר לדת"

כבוד הדלאי לאמהּ ה-14  

כבוד הדלאי לאמה פורש בספרו תוכנית פורצת דרך הפונה גם אל מיליוני האנשים שאינם רואים בעצמם חלק משום מסורת דתית אך עדיין כמהים לחיים שיש בהם סיפוק רוחני ועשייה למען עולם טוב יותר. למידע נוסף ורכישה