ספרייה ולימוד

שתי האמיתות

ריקוּת והתהוות תלויה

גורם השורש לכל בעיותינו וקשיינו הוא התפיסה השגויה של המציאות. אם נבחן את הדברים נמצא שכל סבל שאנו חווים מקורו בתפיסה השגויה שמייחסת לתופעות אופן קיום שלא ייתכן שיהיה להן. לפיכך יש אי התאמה בין אופן הקיום הממשי של התופעות ובין האופן בו אנחנו תופסים בדרך כלל את קיומן. כדי לעסוק באי התאמה הזאת מציג הבודהיזם שתי אמיתות:

  1. 1.                  אמת מוסכמת
  2. 2.                  אמת מוחלטת

אמת מוחלטת מוסברת כדי להציג איך התופעות קיימות למעשה, ואמת מוסכמת מוסברת כדי להציג את האופן בו אנו תופסים באופן רגיל את התופעות. רוב הלימוד הבודהיסטי וההגות הבודהיסטית עוסקים, ישירות או בעקיפין, בהבנת שתי אמיתות אלה. לכן השאלה הבסיסית  בה עוסק הבודהיזם היא מהי המציאות וכיצד נוכל להבין אותה.

השורש של כל סבלנו הוא היותנו לכודים באי התאמה הזאת, שכן אנו תופסים את ההיפך ממה שלמעשה שם. המציאות שלנו, חיי היומיום שלנו, מורכבים מתופעות, ממצבים ומאירועים שונים ומגוונים. ייתכן שחלק מהם הם רק פנטזיות ולא קיימים למעשה, אך רובם הם דברים קיימים ומתפקדים. למרות שהם קיימים, בכל פעם שאנו נתקלים בהם תודעתנו מאליה מייחסת להם אופן קיום או מאפיין שלא ייתכן שיהיה להם.

התפיסה השגויה של המציאות שאנו מורגלים בה במידה כה רבה, במיוחד ברמה המעודנת ביותר, היא כל כך מבוססת ומושרשת היטב, שכדי שנצליח לערער אותה עלינו להעמיק לצלול אל תיאור המציאות, להחדיר אותו לחיי היומיום שלנו ולהביאו לרמה הרגשית.

מושא השלילה:

כדי להשיג הבנה נכונה של המציאות עלינו לעסוק במספר שלבים הדרגתיים של הגות. השלב הראשון הוא לזהות את מושא השלילה. הבערות שתופסת את המציאות באופן שגוי ברמה העמוקה ביותר היא תודעה שגויה מוסיפה (superimposing), כי היא מוסיפה לדברים מאפיין שאין להם. לכן, עלינו להתחיל את חקירת המציאות עם שלילת המאפיין הזה; עלינו ראשית לשלול את האופן בו התופעות  אינן קיימות במקום להציג את האופן בו התופעות  אכן קיימות. עם זאת, לפני שנוכל להתחיל לשלול את המאפיין הזה עלינו לזהותו, כלומר עלינו לזהות את מושא השלילה.

על פי האסכולה הפילוסופית הבודהיסטית הגבוהה ביותר, פרסנגיקה מדהיאמיקה, מציינים את השמות הנרדפים הבאים כמושא השלילה:

         מבוסס באמת (Tib.: bden par grub pa)

         קיים באמת (Tib.: bden par yod pa)

         קיים מעצם טבעו/ מעצם מהותו (Tib.: rang bzhin gyis grub pa)

         קיים באופן מוחלט (Tib.: don dam par grub pa)

         קיים כככותו-[שלו] (Tib.: de kho na nyid du grub pa)

         קיים כמציאותו-[שלו] (Tib.: yang dag par grub pa)

         קיים על-פי מאפייניו-הוא/ טבעו-הוא (Tib.: rang gi mtshan nyid kyis grub pa)

         קיים באופן ממשי (Tib.: rdzas yod)

         קיים מכוח עצמו (Tib.: tshugs thub tu grub pa)

         קיים מצדו-הוא, מצד המושא [בניגוד להיותו מתויג ע"י הנושא, התודעה]

          (Tib.:  rang ngos nas grub pa)

         קיים באופן אובייקטיבי (Tib.: yul gyi steng nas grub pa)

         קיים בכוחו-הוא (Tib.: rang dbang du grub pa)

         קיים על-פי ישותו-הוא (Tib.: rang gi ngo bo nyid kyi grub pa)

         קיים בנוסף על מושא התיוג (Tib.: btags yul gyi steng nas grub pa)

         קיים בנוסף על בסיס התיוג (Tib.: gdags gzhi'i steng nas grub pa)

         קיים מצד בסיס התיוג (Tib.: gdags gzhi'i ngos nas grub pa)

         קיים באופן שמכסה את בסיס התיוג (Tib.: gdags zhi'i go sa gnon pa'i tshul du yod pa)

במילים אחרות, בערותנו מעניקה מוצקוּת-יתר למעמדן של התופעות; היא תופסת כל אחת מהתופעות כבעלת מהות ממשית, בלתי תלויה, מכוח עצמה, שקיימת בזכות עצמה ושאפשר למצוא אותה כשמנתחים. הבערות תופסת את ה"אני", הגוף, שולחנות, מכוניות, פרחים וכו', כקיימים מעל ומעבר לחלקיהם, כבעלי מעמד מציאותי משלהם, קיימים באופן אובייקטיבי שם בחוץ, באופן בלתי תלוי בתודעה, ומחכים שנגלה אותם.

אנחנו תופסים באופן פעיל שלתופעות יש את אופן הקיום הזה, או שהוא מופיע לנו בכל פעם שאנו מעלים בתודעתנו תופעה כלשהי. ניקח לדוגמה מכונית: או שאנחנו תופסים באופן פעיל את המכונית כקיימת מעצם טבעה, מצדה-היא, באופן אובייקטיבי וכו', או שבכל פעם שאנו מעלים בתודעתנו את המכונית היא מופיעה לנו כקיימת באופן הזה.

לאחר שזיהינו את מושא השלילה עלינו עתה לחקור האם מושא השלילה קיים למעשה, האם קיום ממשי, אינהרנטי ואובייקטיבי כזה עומד במבחן הניתוח. עלינו לנתח האם יש, לדוגמה, מכונית קיימת באמת, מעצם מהותה, סוג של "מכוניוּת" שאפשר למצוא ביו חלקי המכונית, צורתה וצבעה. אילו "מכוניוּת" זו היתה קיימת באמת, היינו מסוגלים למצוא אותה.

חשוּב להבין שכאן איננו מנתחים האם המכונית קיימת אלא כיצד היא קיימת. עם זאת, מאחר ואיננו מסוגלים להבחין בין המכונית שקיימת ובין מכונית קיימת מעצם טבעה שאינה קיימת, ייתכן שייראה לנו שלמעשה אנו מנתחים את עצם קיומה של המכונית.

הכתבים הבודהיסטיים מתארים סוגים רבים של הנמקות שמפריכות באופן לוגי את מושא השלילה. לדוגמה, אילו המכונית היתה קיימת באופן אובייקטיבי, מכוח עצמה, היינו יכולים לראות את המכונית מבלי להיות תלויים בראיית משהו שאינו המכונית. עם זאת, לאמיתו של דבר בכל פעם שאנחנו אומרים שאנו רואים את המכונית אנחנו רואים תמיד משהו שאינו המכונית אלא רק חלק שלה. המכונית מורכבת מאוסף של חלקים שונים שמורכבים באופן מסוים. אבל איננו יכולים לראות את סך כול החלקים השונים הללו כי כאשר אנחנו רואים את חזית המכונית איננו רואים את החלק האחורי שלה, וכאשר אנחנו רואים את החלק החיצוני שלה איננו רואים את החלק הפנימי. לפיכך, מאחר והחזית של המכונית, חלקה האחורי, חלקה החיצוני וחלקה הפנימי אינם המכונית, אנחנו תמיד רואים משהו שאינו המכונית. כך גם לגבי תופעות אחרות כמו ה"אני", הגוף, עצים, יערות, וכן הלאה.

נוסף על כך, אילו מכונית קיימת מעצם מהותה היתה קיימת, היא היתה חייבת להיות אחת/ זהה עם חלקיה, או שונה/ נפרדת מחלקיה; אין אפשרות שלישית.

אילו המכונית היתה אחת/ זהה עם חלקיה, היא היתה צריכה להיות באופן מוחלט אחת עם צמיגיה, דלתותיה, גגה וכו'. מאחר וחלקים אלה הם פרטים רבים, המכונית היתה חייבת להיות פרטים רבים, או מאחר והמכונית היא פרט אחד, חלקי המכונית היו חייבים גם הם להיות פרט אחד. כמו כן, לא היה זה הגיוני לדבר על "הצמיג של המכונית" מאחר וזה אומר שיש "בעלים" של הצמיג שהוא שונה מהצמיג עצמו. אילו המכונית היתה אחת עם כל חלקיה, לא היה הגיוני גם לומר שהמכונית מקולקלת כאשר רק המנוע מקולקל, כי כדי שהמכונית תהיה מקולקלת על כל חלקיה להיות מקולקלים.

אילו המכונית הקיימת מעצם מהותה היתה שונה/ נפרדת מחלקיה, היה עליה להיות נפרדת לחלוטין מצמיגיה, דלתותיה, גגה וכו'. במקרה הזה אפשר היה למצוא את המכונית אחרי שסילקנו את כל חלקיה.

הסוג הזה של ניתוח נקרא "ניתוח מוחלט" כי הוא מחפש אחר הקיום האינהרנטי, הממשי והאובייקטיבי של המכונית, אך במקום זאת הוא מוצא את הרמה העמוקה ביותר של קיום המכונית, האמת המוחלטת של המכונית, שהיא היעדר הקיום האינהרנטי, הממשי האובייקטיבי של המכונית. לפיכך, המכונית עצמה היא אמת מוסכמת, בעוד שהיעדר הקיום האינהרנטי, הממשי האובייקטיבי של המכונית הוא אמת מוחלטת.

כאשר הפרכנו כך את האופן שבו המכונית אינה קיימת, עלינו להציג את האופן בו המכונית אכן קיימת, כי גם אם המכונית אינה קיימת על פי מאפייניה-היא ומצדה-היא, למרות הכול היא אכן קיימת. האופן בו המכונית קיימת מוסבר בהקשר של הסבר ההתהוות התלויה.

התהוות תלויה

בסנסקריט: פְּרָאטִיטְיָה-סַמוּטְפָּאדָה

בטיבטית: dïm-ºƒï¾ü / dïm-TÛP-ºƒï¾-z¼-º‚ãP-zü den drel / den ching drel war jung wa

באנגלית: dependent arising / dependent origination / that which arises as [a phenomenon] that is connected and dependent [on other phenomena]

בעברית: התהוות תלויה/ היווצרות תוך תלות גומלין/ מה שנוצר [תופעה] שהוא קשור ותלוי [בתופעה אחרת]

הרעיון של התהוות תלויה עוסק באופן הקיום של התופעות. המילה הטיבטית להתהוות תלויה,   den drel היא קיצור של den ching drel war jung wa. מאחר ודי קשה לתרגם מילולית את המונח הזה, תרגום של כל מילה עשוי לעזור בהשגת הבנה טובה יותר של משמעות מונח זה: den – תלוי/ נסמך; chin– וְ; drel wa– קשור/ ביחס ל-/ בזיקה ל-; jung wa– להתהוות/ לנבוע/ להתרחש/ להיווצר לכן, אפשר לתרגם את den ching drel war jung waכ"מה שנוצר [תופעה] שהוא קשור ותלוי [בתופעה אחרת]". התרגום השכיח יותר הוא "התהוות תלויה". לפיכך, תופעות קיימות כי הן מתהוות באופן תלוי, כלומר הן תופעות שקשורות לתופעות שונות רבות אחרות ותלויות בהן. בדוגמה של המכונית: יש תופעות שונות רבות שהמכונית קשורה אליהן ותלויה בהן, ושהן אחראיות לקיומה של המכונית. אפשר לחלק את התופעות האלה לשלושה סיווגים:

  1. 1.                  גורמים ותנאים
  2. 2.                  חלקים
  3. 3.                  תיוג באמצעות שם ומחשבה

לכן, יש שלוש רמות של התהוות תלויה:

1)                 באופן תלוי בגורמים ובתנאים

2)                 באופן תלוי בחלקים

3)                 באופן תלוי בתיוג באמצעות שם ומחשבה

חשוב מאוד להרהר בשלוש הרמות של ההתהוות התלויה, כי הרהור כזה ימנע מבעדנו ליפול לקיצוניות של ניהיליזם. כאשר אנחנו מפעילים על התופעות את הניתוח המוחלט יש סכנה שנפתח את הרעיון השגוי שלמעשה התופעות אינן קיימות כלל. לפיכך, הרהור בהתהוות התלויה מסייע לנו להתגבר על השקפה שגויה כזאת ומאפשר לנו להבין כיצד התופעות קיימות באמת.  נוסף על כך, ההבנה של ההתהוות התלויה מקדמת גם את הבנת הריקוּת, וההבנה של הריקוּת מקדמת את הבנת ההתהוות התלויה. למעשה, ההבנה הנכוחה של הריקוּת חייבת להקדים את ההבנה הנכוחה של הרמה המעודנת ביותר של ההתהוות התלויה.

1)        תלות בגורמים ובתנאים

זאת הרמה הגסה ביותר מבין שלוש הרמות של ההתהוות התלויה, כי היא קלה יותר להבנה מאשר הרמות השנייה והשלישית. היא חלה רק על תופעות ארעיות, כי תופעות קבועות אינו נוצרות באופן תלוי בגורמים ובתנאים. המכונית, לדוגמה, קיימת כי היא תופעה שהתהוותה באופן תלוי, כי היא נוצרה על ידי גורמים ותנאים רבים.

כפי שהוזכר לעיל, ההבנה של הרמה הזאת של ההתהוות התלויה מקדמת גם את ההבנה של הריקוּת. לפיכך, אם נהרהר בסוג הזה של התלות ניווכח שבגלל התלות של המכונית בגורמים ובתנאים, המכונית אינה יכולה להתקיים מצדה-היא, כי אילו משהו היה קיים באופן הזה הוא היה קיים מכוחו-הוא, ולכן היה בלתי תלוי בתופעות אחרות.

אם נמשיך להרהר בתלות בגורמים ובתנאים ונעמיק לרמה מעודנת יותר של ניתוח מוחלט, ניווכח גם שלמרות תחושתנו שיש רגע קיים באמת של היווצרות המכונית, אי אפשר למצוא את הרגע הזה; בלתי אפשרי להציג את עצם הרגע בו נפסק הגורם של המכונית ונוצרת המכונית. הסיבה לכך היא שאין רגע זעיר ביותר בזמן, כך שלא משנה עד כמה הרגע קצר, אפשר לחלקו עוד לרגעים קצרים אף יותר. עם זאת, אילו המכונית היתה קיימת באופן ממשי, אובייקטיבי, ועל-פי מאפייניה-היא – כפי שהיא מופיעה לנו כקיימת – היה חייב להיות רגע קצר ביותר של זמן, כי היינו יכולים להצביע על הרגע הראשון המדויק של המכונית.

2)        תלות בחלקים

הרמה הזאת של תלות מעודנת יותר מהרמה הקודמת. היא מתייחסת לעובדה שכל התופעות, בין שהן ארעיות או קבועות, תלויות בחלקיהן. בדוגמה של המכונית, למכונית יש חלקים מרחביים כמו דלתותיה, גגה, צמיגיה, ויש לה חלקים שקשורים לזמן, כמו המכונית של אתמול, המכונית של היום והמכונית של מחר. מאחר והיא מורכבת מחלקים אלה ותלויה בהם, המכונית קיימת.

נוסף על כך, הרהור ברמה הזאת של ההתהוות התלויה מקל גם על הבנת הריקוּת, כי למרות שהמכונית קיימת באופן תלוי בחלקיה, אם נפעיל על המכונית את הניתוח המוחלט, ע"י חיפוש מכונית שקיימת מעצם טבעה, סוג של מהות, או "מכוניוּת" בין חלקיה, לא נוכל למצוא זאת. למעשה, מאחר ואין חלקיק חסר חלקים או רגע זעיר ביותר של זמן, אנו יכולים לפרק מנטלית את המכונית בלי סוף מבלי שנמצא מכונית. לפיכך, גם אם יש לנו תחושה שיש מכונית שהיא קיימת באמת במרחב ובזמן, כאשר אנחנו מפרקים את המכונית לחלקיה המרחביים איננו יכולים למצוא מכונית שבאמת ממלאת מרחב; וכאשר אנחנו מפרקים את המכונית לחלקים שקשורים לזמן איננו יכולים למצוא מכונית שבאמת ממלאת זמן. באשר לשני, מאחר ואין רגע זעיר ביותר של זמן איננו מסוגלים להצביע על רגע נוכחי קיים באופן מוחלט של המכונית, כי אפשר שוב לחלק כל רגע בהווה לרגע קודם, רגע אמצעי ורגע מאוחר יותר. לכן, אי אפשר גם להציג מכונית-עבר קיימת באופן מוחלט ולא מכונית-עתיד קיימת באופן מוחלט, כי העבר והעתיד תלויים בהווה.

3)        תלות בתיוג

תלות בתיוג באמצעות שם ומחשבה הוא הרמה העמוקה ביותר של ההתהוות התלויה. ברמה הזאת ההתהוות התלויה והאמת המוחלטת מתחברות באמת. כפי שהוסבר לעיל, האמת המוחלטת מציגה את האופן בו התופעות  לא קיימות בעוד ההתהוות התלויה מתייחסת לאותה תופעה מנקודת מבט חיובית, מציגה את האופן בו התופעות  אכן קיימות.

תלות בתיוג באמצעות שם ומחשבה מתייחס לעובדה שתופעות הן מיוחסות, מכוּנות או מתויגות על ידי תודעה מושגית (מחשבה) ומונח (שם) שמציין אותן. המכונית, לדוגמה, היא מכונית באופן תלוי בתודעה מושגית שמתייגת 'מכונית' על הבסיס של גג, שמשה קדמית, צמיגים, הגה וכו', שמורכבים באופן מסוים ומבצעים תפקוד מסוים. המכונית קיימת כי תודעה מושגית תייגה אותה כמכונית, ואילו היא לא היתה מתויגת כמכונית היא לא היתה מכונית.

דוגמה נוספת היא שטר של 100 שקל. בגלל איכות מסוימת של נייר, חריטה וצביעה, בנק ישראל מתייג '100 שקל' על חתיכת נייר, וכך מעניק לה ערך מסוים. השטר של 100 שקל אינו קיים מצדו-הוא, אלא קיים באופן תלוי בתיוג כזה באמצעות שם ומחשבה. אותו הדבר חל על ארצות, ערים, יערות וכל יתר התופעות. הן קיימות משום שתודעה מושגית תופסת אותן ומצמידה להן תווית.

עם זאת, גם אם התיוג הכרחי כדי שתופעה תתקיים, זה אינו תנאי מספיק לקיום. תיוג על ידי תודעה חייב להתרחש ביחס לבסיס תיוג הולם. לכן, יש הבדל בין תיוג 'נחש' על בסיס של חבל מנומר ומפותל ותיוג 'נחש' על בסיס המצרפים של נחש ממשי. במקרה הראשון, החבל המנומר והמפותל אינו בסיס תיוג לנחש, כי אינו מתפקד כנחש; בעוד שבמקרה השני, מצרפי הנחש מתפקדים כנחש ולכן הם בסיס התיוג של נחש. לפיכך, גם אם כל מה שקיים הוא מתויג בלבד, כל מה שמתויג בלבד לא בהכרח קיים, מאחר והנחש שמתויג על החבל המנומר והמפותל אינו קיים.

עם זאת, שניהם, הנחש המתויג על חבל והנחש המתויג על מצרפי הנחש, דומים בכך שאי אפשר למצוא אותם כקיימים באופן בלתי תלוי בתיוג, וכקיימים בתוך החבל או המצרפים. זאת הסיבה לכך שמורי רוח בעבר הביאו את הדוגמה של תיוג נחש על חבל מנומר ומפותל כדי להמחיש את הרמה השלישית של ההתהוות התלויה.

לכן, מסבירים שהתופעות קיימות באופן מוסכם, יחסי ובתלות גומלין. לדוגמה, 'אני' ו'אחר', 'כאן' ו'שם', 'ארוך' ו'קצר', 'חם' ו'קר', 'שלם' ו'חלקים' וכן הלאה הם מתויגים בלבד באופן תלוי במגוון תופעות שונות. 'אני' או 'כאן' מתויגים על בסיס חלקיהם, באופן תלוי ב'אחרים' או ב'שם', ובאופן תלוי בנקודת המבט של האדם המשתמש במונח. באותו אופן, 'ארוך' מתויג ביחס ל'קצר', 'חם' מתויג ביחס ל'קר', וכן הלאה.

היחס הזה של תלות הדדית קיים גם עבור 'גורם' וה'תוצאה' שלו, כי 'גורם' מתויג על תופעה באופן תלוי בתוצאתה, ו'תוצאה' מתויגת על תופעה באופן תלוי בגורם שלה. באופן ספציפי יותר, במקרה של תופעות שקיים ביניהן היחס של גורם-תוצאה, כמו עצי הסקה ואש שמוזנת בעצים, האש המוזנת בעצים תלויה בגורם שלה, עצי ההסקה, כי (1) מבחינת החומר, עצי ההסקה חייבים להקדים את האש ולהביא להיווצרותה; וכי (2) מנקודת המבט של התיוג, מתייגים את האש המוזנת בעצים כ'אש המוזנת בעצים' בהסתמך על עצי ההסקה. באותו זמן, עצי ההסקה גם הם תלויים באש המוזנת בעצים, כי ללא אש שמוזנת בעצים לא היו קוראים להם 'עצי ההסקה'.

בקצרה, תופעות קיימות כי הן מתויגות בלבד. כאן המילה 'בלבד' מרמזת על כך שהתופעות מתויגות מבלי שתהיינה קיימות מעצם טבען ולפיכך מבלי שתהיינה קיימות בנוסף על בסיס התיוג, מהצד של בסיס התיוג, או באופן שמכסה את בסיס התיוג. הן קיימות באופן מוסכם מפני שהן מתויגות באופן תלוי במוסכמות משותפות.

ברגע שאנחנו מתחילים לחפש מכונית, לדוגמה, שאפשר להצביע עליה במדויק במרחב ובזמן, או שקיימת באופן נפרד מחלקיה ומהתיוג שלה, אנו עוסקים בניתוח מוחלט ולפיכך בחיפוש של מכונית שקיימת באופן מוחלט, מעצם מהותה. מכיוון שמכונית כזאת לא יכולה להתקיים, אי אפשר למצוא אותה באמצעות ניתוח מוחלט. אי אפשר למצוא בניתוח מוחלט אפילו את המכונית הקיימת, כי אילו היינו מוצאים אותה בסוג כזה של ניתוח היא היתה חייבת להתקיים באופן מוחלט. עם זאת, גם אם המכונית אינה קיימת באופן מוחלט כי אינה עומדת במבחן הניתוח המוחלט, היא קיימת באופן מוסכם, וזה מספיק כדי שהיא תהיה קיימת. למעשה, המכונית לא יכולה להתקיים בשום דרך אחרת.

אחרי שהפעלנו סוג כזה של ניתוח מוחלט על המכונית, עלינו להפעיל אותו סוג של בחינה מדוקדקת גם על תופעות אחרות כמו ה"אני", התודעה, מושאים חיצוניים כמו צורות, צבעים, צלילים, ריחות, טעמים ומושאי מישוש, פעילויות כמו הליכה, דיבור, כתיבה וחשיבה, רצפים של זמן כמו שבועות, חודשים ושנים, וכן הלאה.

כאן מסתיימת ההצגה הקצרה של ריקוּת התופעות ושל התהוות תלויה. אחריה נעסוק בהסבר מפורט של שתי האמיתות.

האטימולוגיה של שתי האמיתות

1.       האטימולוגיה של האמת המוסכמת

בסנסקריט: saṃvṛti satya

בטיבטית: ;Ým-µôz-zhïm-qü kuen dzob den pa (קוּן-דזוֹבּ = מסתיר/ חוסם; דֶנ-פָּה = אמת/ מציאות)

יש תרגומים רבים למונח saṃvṛti satya או kuen dzob den pa:

          אמת מוסכמת (conventional truth)

          אמת יחסית (relative truth)

         אמת למסתיר (truth-for-a-concealer)

          אמת מסתירה (concealer truth)

          אמת שטחית (superficial truth)

האטימולוגיה של saṃvṛti satya או kuen dzob den pa היא "אמת למסתיר". באופן כללי, למונח בסנסקריט saṃvṛti ולמונח בטיבטית kuen dzobיש כמה משמעויות. עם זאת, בהקשר של צירוף המילים saṃvṛti satyaאו kuen dzob den pa, המילה saṃvṛtiאו kuen dzob פירושה "מסתיר". כאן "מסתיר" מתייחס לבערות שמסתירה את הטבע הממשי של התופעות.

הסוג הזה של בערות הוא רגש עוכר שפועל באופן שמונע או חוסם את בעלי התודעה מלראות את הטבע המוחלט של התופעות. גם אם התופעות אינן קיימות מעצם טבען, הבערות מוסיפה את המאפיין של קיום אינהרנטי לתופעות האלה – מאפיין שאין להן. לכן, מאחר והיא מסתירה את הטבע האמיתי של התופעות, היא "מסתירה". כלומר, הבערות שתופסת את המכונית כקיימת מעצם טבעה היא מסתירה, כי היא מסתירה את הטבע האמיתי של המכונית – ריקוּת המכונית מקיום אינהרנטי. נוסף על כך, גם אם המכונית אינה אמת היא אמת מנקודת המבט של המסתיר הזה, כלומר מנקודת המבט של הבערות התופסת את המכונית כקיימת מעצם טבעה. לכן, המכונית היא אמת מוסכמת כי היא אמת למסתיר. למונח בסנסקריט saṃvṛti ולמונח בטיבטית kuen dzob יש גם משמעות לוואי של "חוסם", כי הבערות הזאת חוסמת את האמת.

עם זאת, המכונית איננה אמת כי היא לא קיימת באופן שהיא מופיעה לתפיסות הישירות של בעלי תודעה. פירושו של דבר הוא שיש אי התאמה בין האופן בו המכונית מופיעה לתפיסות הישירות האלה ובין האופן בו היא קיימת למעשה. כאשר המכונית מופיעה לתפיסות הישירות של בעלי תודעה היא מופיעה כקיימת מעצם טבעה. יחד עם זאת, החזות הזאת לא תואמת את אופן הקיום הממשי של המכונית, מאחר והמכונית נעדרת קיום אינהרנטי כזה. לכן מסבירים שאמיתות מוסכמות הן כזב (בסנסקריט: mrsa, בטיבטית: rdzun pa) כי הן מופיעות באופן כוזב, מטעה, כקיימות מעצם טבען. יתרה מכך, המכונית אינה אמת אלא היא כזב מאחר והמודעות היחידה, שמנקודת המבט שלה היא אמת, היא הבערות, כלומר תודעה שגויה.

כפי שהוזכר לעיל, גם אם בהקשר של צירוף המילים saṃvṛti satya או kuen dzob den pa המילה saṃvṛti או kuen dzob פירושה להסתיר, בטקסט "מילים צלולות" מציין צ'נדרקירטי  שלמונח הזה יש באופן כללי שלוש משמעויות:

(I)               מסתיר/ חוסם

(II)            יחסי או תלוי הדדית

(III)         מוסכמות ארציות

דוגמאות של אמיתות מוסכמות

כל התופעות הארעיות כמו תודעה, פעולות, צבעים, צורות, צלילים, ריחות וכן הלאה, כמו גם תופעות קבועות מלבד הריקוּת הן אמיתות מוסכמות.

2. האטימולוגיה של האמת המוחלטת

בסנסקריט: paramartha satya

בטיבטית: hôm-h¤-zhïm-qüdoen dam den pa

(דוֹן = משמעות/ מושא/ תפקוד/ עובדה; דָם (פָּה) = עילאי/ עליון/ מעולה; דֶנ-פָּה = אמת/ מציאות)

התרגומים השונים של paramartha satya או doen dam den pa הם:

          אמת מוחלטת (ultimate/ absolute truth)

          אמת ממשית (actual truth)

          אמת סופית (final truth)

          אמת עמוקה ביותר (deepest truth)

יש שתי אטימולוגיות של paramartha satya או doen dam den pa:

א)  אטימולוגיה אחת היא "אמת עבור המשמעות העילאית". כאן משמעות עילאית מתייחסת לאיזון המדיטטיבי המבין נכוחה ישירות ריקות. כלומר, ריקות המכונית מקיום אמיתי היא אמת עבור האיזון המדיטטיבי המבין נכוחה ישירות את ריקות המכונית, כי ריקות המכונית מקיום אמיתי מובנת נכוחה ישירות ע"י האיזון המדיטטיבי הזה. נוסף על כך, האיזון המדיטטיבי המבין נכוחה ישירות את ריקות המכונית מקיום אינהרנטי הוא משמעות עילאית מפני שהוא מבין נכוחה ישירות את אופן הקיום המוחלט של המכונית, וכך משמש כתרופת נגד לבערות, כעס היקשרות וכו'.

ב)  אטימולוגיה אחרת של paramartha satya או doen dam den paהיא "אמת המושא העילאי". היעדר הקיום האמיתי של המכונית הוא אמת המושא העילאי כי היא שניהם, מושא עילאי ואמת. היעדר קיום אמיתי של המכונית הוא אמת המושא העילאי כי הוא המושא העיקרי של האיזון המדיטטיבי המבין נכוחה ישירות את ריקות המכונית, וההבנה הנכוחה שלו משמשת כתרופת נגד לבערות, כעס, היקשרות וכן הלאה. נוסף על כך, היעדר קיום אמיתי של המכונית הוא אמת ולא כזב, משום שהוא קיים באופן שהוא מופיע לתפיסות ישירות של בעלי תודעה. התופס הישיר (ברצף של בעלי תודעה) שמבין נכוחה ישירות את ריקות המכונית מקיום אינהרנטי הוא איזון מדיטטיבי שמבין נכוחה ישירות את ריקוּת כל התופעות. לכן, האיזון המדיטטיבי הזה מבין נכוחה ישירות את היעדר קיום אינהרנטי של המכונית, היעדר קיום אינהרנטי של העצמי, היעדר קיום אינהרנטי של התודעה, היעדר קיום אינהרנטי של ריקוּת המכונית וכן הלאה. כאשר הוא מבין נכוחה ישירות, למשל את היעדר קיום אמיתי של המכונית, מופיע לו היעדר קיום אמיתי של המכונית. עם זאת, היעדר קיום אמיתי של המכונית לא מופיע כקיים באמת אלא כנעדר קיום אמיתי. לפיכך, אין אי התאמה בין האופן בו קיים היעדר קיום אמיתי של המכונית לבין האופן בו הוא מופיע לתפיסות ישירות של בעלי תודעה.

דוגמאות של אמיתות מוחלטות

הריקוּיות, כלומר היעדר קיום אמיתי של כל תופעה ותופעה (כולל הריקוּת עצמה) הן אמיתות מוחלטות. לכן, ריקוּת המכונית מקיום אמיתי, ריקוּת התודעה מקיום אמיתי, ריקוּת הפעולה מקיום אמיתי, ריקוּת הצבע מקיום אמיתי, ריקוּת הריקוּת מקיום אמיתי וכו' הן כולן דוגמאות של אמיתות מוחלטות.

ההגדרות של שתי האמיתות

ההגדרות של שתי האמיתות מציגות את שתי האמיתות כמושאים של שני סוגים של מכירים תקפים. מכירים תקפים הם תודעות שמוצאות או מבינות (כלומר מבינות באופן שאין להפריכו) את מושאיהן. מכירים תקפים מוסכמים מוצאים או מבינים אמיתות מוסכמות, בעוד שמכירים תקפים מוחלטים מוצאים או מבינים נכוחה אמיתות מוחלטות. מכיר תקף מוסכם ומכיר תקף מוחלט פועלים כל אחד בתחום של ספֵרת המושאים שלו, מאשרים את קיומם של מושאיהם מבלי שהם פוגעים בקיומם של המושאים שבספֵרה האחרת.

מכירים תקפים מוסכמים ברצף של בעלי תודעה מבינים נכוחה אמיתות מוסכמות מבלי שיוכלו לתפוס אמיתות מוחלטות (היעדר קיום אינהרנטי). הם תודעות מוטעות כי מושאיהם מופיעים באופן מטעה כקיימים מעצם מהותם ובכוחם-הם (וזו הסיבה לכך שנאמר שאמיתות מוסכמות הן כוזבות). אף על פי כן, הם מכירים תקפים שאין להפריכם, כי למרות שמושאיהם מופיעים כקיימים מעצם טבעם, הם מבינים מושאים אלה. לדוגמה, גם אם תודעת עין שתופסת מכונית טועה בכך שהמכונית מופיעה לה כקיימת מעצם טבעה, היא מבינה את המכונית באופן שאין להפריכו, היא מבינה את צבעה ואת צורתה.

מצד שני, מכירים תקפים מוחלטים ברצף של בעלי תודעה מבינים כיצד התופעות קיימות ברמה העמוקה ביותר; הם מבינים נכוחה את האמת המוחלטת שלהם, את היעדר הקיום האינהרנטי. עם זאת, הם לא יכולים לקלוט תופעות אחרות מלבד אמיתות מוחלטות, כלומר הם לא יכולים לתפוס אמיתות מוסכמות.

לדוגמה, איזון מדיטטיבי מוחלט שמבין נכוחה ישירות את האמת המוחלטת של המכונית, אינו מבין את המכונית; המכונית אפילו לא מופיעה לו. התופעה היחידה שמופיעה למודעות הזאת היא האמת המוחלטת של המכונית.

עם זאת, גם אם המכיר התקף המוחלט לא מוצא את המכונית והיא לא מופיעה לו, אין פירושו שהמכונית אינה קיימת. חשוב להבין שיש הבדל בין אי מציאה לבין הפרכה על ידי מכיר תקף מוחלט. ניתוח מוחלט לא מחפש את המכונית ולכן אינו מוצא אותה. הניתוח המוחלט מחפש את הקיום האמיתי והאינהרנטי של המכונית. מודעות כזאת לא רק שאינה מוצאת את הקיום האמיתי והאינהרנטי של המכונית, אלא היא גם מפריכה אותו, מפני שאת זה בדיוק היא מחפשת.

אנא שים לב שהבנה נכוחה ישירה של ריקוּת שונה ביסודה מכל סוג של הבנה שאנו מורגלים בו. בהכרה ישירה כזאת של ריקוּת יש התנסות רבת עוצמה של חוסר מוחלט של יכולת להבחין בין הנושא (האיזון המדיטטיבי שמבין נכוחה ישירות ריקוּת) ובין המושא (הריקוּת); יש תחושה שהנושא והמושא התמזגו, כמו מים שנמזגים אל תוך מים. זאת אחת הסיבות לכך שהאיזון המדיטטיבי המוחלט הוא תופס לא דואלי. סיבה אחרת לכך היא שמופיעות לו רק אמיתות מוחלטות ולא אמיתות מוסכמות.

ההגדרה של אמת מוסכמת:

ההגדרה של אמת מוסכמת היא: (1) זה המושא אותו מוצא מכיר תקף מוסכם, ו-(2) באופן תלוי בזה, [מכיר תקף כזה] נהיה מכיר תקף מוסכם

ההיבטים השונים של ההגדרה:

1.   זה המושא אותו מוצא מכיר תקף מוסכם: מכיר תקף מוסכם הוא מודעות שהמושא העיקרי שלה הוא אמת מוסכמת. לדוגמה, מכיר היקשי המבין נכוחה את המכונית הוא מכיר תקף מוסכם. המושא העיקרי שלו הוא המכונית שהיא אמת מוסכמת. מאחר והמכיר התקף מבין נכוחה את המכונית, הוא מוצא את המכונית.

2.   באופן תלוי בזה, [מכיר תקף כזה] נהיה מכיר תקף מוסכם: מאחר ואמת מוסכמת, המכונית, היא המושא העיקרי של המכיר התקף המוסכם והוא מוצא אותה, המכיר התקף המוסכם הזה (שתופס את המכונית) נהיה מכיר תקף מוסכם באופן תלוי באמת המוסכמת הזאת, המכונית.

חשוב להבין שגם אם מכירים תקפים מוסכמים מוצאים אמיתות מוסכמות, כי הם מבינים מכוניות, צבעים, תודעות, פעולות וכו', לא בהכרח הם מבינים שמושא הוא אמת מוסכמת. כדי להבין שמושא הוא אמת מוסכמת חייבים להבין שהמושא הוא כוזב או מטעה, ולשם כך יש לפני כן להבין נכוחה את ריקוּת המושא.

ההגדרה של אמת מוחלטת:

ההגדרה של אמת מוחלטת היא: (1) זה המושא אותו מוצא מכיר תקף מוחלט, ו-(2) באופן תלוי בזה, [מכיר תקף כזה] נהיה מכיר תקף מוחלט

ההיבטים השונים של ההגדרה:

1.   זה המושא אותו מוצא מכיר תקף מוחלט: מכיר תקף מוחלט הוא מודעות שהמושא העיקרי שלה הוא אמת מוחלטת. כאשר מכיר תקף מוחלט מחפש, לדוגמה, מכונית קיימת מעצם טבעה בבסיס התיוג של מכונית, הוא לא מוצא את המכונית הקיימת מעצם טבעה או את המכונית עצמה, אלא שהוא מוצא את האמת המוחלטת, כלומר את הריקוּת מקיום אינהרנטי, של המכונית. לפיכך, האמת המוחלטת (הריקוּת מקיום אינהרנטי של המכונית) היא המושא שהמכיר התקף המוחלט מוצא ומבין נכוחה.

2.   באופן תלוי בזה, [מכיר תקף כזה] נהיה מכיר תקף מוחלט: באופן תלוי באמת המוחלטת של המכונית, המכיר התקף (שתופס את האמת המוחלטת של המכונית) נהיה מודעות מוחלטת. לפיכך מכיר תקף מוחלט הוא מכיר תקף מוחלט באופן תלוי במושאו היעקרי, אמת מוחלטת.

אמת מוסכמת לעומת קיים באופן מוסכם ואמת מוחלטת לעומת קיים באופן מוחלט

חשוב להבין שיש הבדל בין 'אמת מוסכמת' ובין 'קיים באופן מוסכם'. לדוגמה, האמת המוחלטת של המכונית היא לא אמת מוסכמת, אך היא קיימת באופן מוסכם. היא קיימת באופן מוסכם משום שהיא תופעה שהיא מתויגת בלבד. לכן, כל מה שקיים – אמיתות מוסכמות ומוחלטות – קיים באופן מוסכם. ההפוך של קיים באופן מוסכם הוא קיים באופן מוחלט. להיות קיים באופן מוחלט פירושו להיות קיים באמת/ באופן אינהרנטי. מאחר וכל מה שקיים ריק מלהיות קיים באמת/ באופן אינהרנטי אין מה שהוא קיים באופן מוחלט.

לכן, 'מושא ידע', 'קיים', 'תופעה' ו'קיים באופן מוסכם' הם שווי ערך.

קיים/ מושא ידע/                                                                               קיים באופן מוחלט

 

אמיתות מוסכמות       אמיתות מוחלטות

כפי שהוסבר לעיל, המילה "מוסכמת" (saṃvṛtiאו kuen dzob) במונח "אמת מוסכמת" מתייחסת לבערות מסתירה שתופסת קיום אינהרנטי. עם זאת, "מוסכם" (saṃvṛtiאו kuen dzob) במונח "קיים באופן מוסכם" מתייחסת לתודעה מושגית שמתייגת מוסכמות.

לפיכך, גם אם המכונית, לדוגמה, היא אמת מוסכמת, הקיום האינהרנטי שלה לא קיים באופן מוסכם. למעשה, הקיום האינהרנטי של המכונית לא קיים באופן מוחלט וגם לא קיים באופן מוסכם, מפני שהוא בלתי קיים. 

בסיס הסיווג של שתי האמיתות

אפשר לסווג את 'מושא ידע' (שהוא שווה ערך ל'קיים', 'תופעה', 'מושא הבנה' וכו') לשתי האמיתות, אמת מוסכמת ואמת מוחלטת. לכן, מושא ידע הוא הבסיס של שתי האמיתות.

בסנסקריט: Jneya

בטיבטית: ÁïÅ-‚ü –  She ja (שֶה = לדעת; גָ'ה = מושא)

באנגלית: Object of knowledge

בעברית: מושא ידע

מ"סוטרת מפגש האב והבן":

כך מבין הטטהאגטה את האמיתות המוסכמות והמוחלטות. מה שיש לדעתו גם הוא מוגבל לאמת המוסכמת והמוחלטת בלבד. את אלה תפס המבורך בבהירות, ידע בבהירות, ומימש באופן מעולה כריקוּת. לכן, מתייחסים אליו כיודע-כול.

המשמעות של הסוטרה היא שהטטהאגטה הוא יודע-כול כי הוא מבין בו זמנית את שתי האמיתות. נוסף על כך, סיווג האמיתות לשתיים הוא מוגדר במספר, מפני ש'מושא ידע' נכלל כולו בשני הסיווגים האלה. פירושו של דבר הוא שאין יותר משתי אמיתות, ושאי אפשר לצמצם את שתי האמיתות לפחות משתי אמיתות. לכן, כל מה שהוא מושא ידע הוא בהכרח אחת משתי האמיתות, וכל מה שהוא אחת משתי האמיתות הוא בהכרח מושא ידע.

ב"סוטרת מפגש האב והבן" נאמר:

מה שיש לדעתו גם הוא מוגבל לאמת המוסכמת והמוחלטת בלבד.

ב"סוטרה המציגה בוודאות את הכָּכוּת" נאמר:

          יש את האמת המוסכמת וגם את האמת המוחלטת;

          אין לעולם אמת שלישית.

צ'נדרקירטי אומר בפרשנות העצמית שלו [למוסף לדרך האמצע]:

כמו כן, אם יש איזשהן אמיתות שוליות אחרות, יש לוודא שגם הן שייכות רק לאחת משתי האמיתות.

גם אם 'מושא ידע' ו'קיים' הם שווי ערך, מסבירים כאן את 'מושא ידע' כבסיס של הסיווג של שתי האמיתות (כלומר, מושא ידע הוא מה שמסוּוג או מחולק לשתי האמיתות). מסבירים שהוא הבסיס של הסיווג לשתי האמיתות, כדי להימנע מההשקפה השגויה שהאמת המוחלטת היא לא מושא ידע, כלומר שאי אפשר לדעת את האמת המוחלטת.

השקפה שגויה זאת נובעת מאי הבנה של הציטטות הבאות:

מ"סוטרת מפגש האב והבן":

המוסכם נראה על ידי הטטהאגטה כְּמה שהעולם עוסק בו. מה שהוא המוחלט לא ניתן להביעו, הוא אינו מושא ידע, הוא אינו מושא של ידע מפורט, הוא אינו מושא של ידע עמוק, הוא אינו מופיע.

שנטידווה מעיר על הציטוט מהסוטרה שלעיל ב"מדריך לאורח חיי הבודהיסטווה":

          המוחלט אינו מושא תפיסה של מודעות;

          נאמר שהמודעות היא מוסכמת.

המשמעות הממשית של הפסקאות הללו היא שהאמת המוחלטת אינה נתפסת ע"י תופס ישיר דואלי ולכן היא אינה מושא ידע או מושא התפיסה של תופס כזה. אילו האמת המוחלטת לא היתה מושא ידע, כלומר אי אפשר היה לדעת אותה, זה היה סותר את הציטוט הקודם, מ"סוטרת מפגש האב והבן" שבה נאמר שהטטהאגטה הוא יודע-כול מפני שהוא תופס בו זמנית את שתי האמיתות.

יתרה מכך, השורה: " נאמר שהמודעות היא מוסכמת" לא אומרת שרק מודעויות הן אמיתות מוסכמות, אלא שגם המושאים של מודעויות מוסכמות הם אמיתות מוסכמות.

עם זאת, מלומדים אחדים מבינים מילולית את שתי הפסקאות האלה וטוענים שאי אפשר לדעת את האמת המוחלטת. אחד הנימוקים מאחורי טענתם הוא שמאחר ואמת מוחלטת היא לא אמת מוסכמת, מכיר תקף מוסכם לא יכול לדעת אותה; רק מכיר תקף מוחלט יכול לדעת אותה. יחד עם זאת, אילו מכיר מוחלט היה יודע אותה מכיר כזה היה יכול למצוא אותה, ולכן היתה קיימת באופן מוחלט ואינהרנטי. מאחר וכל התופעות, כולל האמת המוחלטת, נעדרות קיום מוחלט ואינהרנטי, מכיר תקף מוחלט לא יכול לדעת את האמת המוחלטת.

שיטתנו סותרת זאת בכך שהיא טוענת שמכיר תקף מוחלט – ניתוח מוחלט – מוצא את האמת המוחלטת, אך אינו קיים באופן מוחלט, מפני שמכיר תקף מוחלט שינתח את הקיום האינהרנטי שלו לא ימצא אותו. המכיר התקף המוחלט שמחפש את הקיום האינהרנטי של המכונית מוצא את היעדר הקיום האינהרנטי של המכונית, כלומר את האמת המוחלטת של המכונית. מאידך, המכיר התקף המוחלט שמחפש את הקיום האינהרנטי של האמת המוחלטת של המכונית לא מוצא את האמת המוחלטת של המכונית, אלא מוצא את האמת המוחלטת של האמת המוחלטת של המכונית. 

היחס בין שתי האמיתות

הבודהה לימד שלכל התופעות יש שני סוגי טבע, או שתי מציאויות – אמת מוסכמת ואמת מוחלטת. בשעה שלתופעות אין טבע קיים מעצם טבעו, חייב להיות להן טבע כדי שיתקיימו. לכן, לתופעה יחידה, כמו המכונית, יש טבע מוסכם וטבע מוחלט. עם זאת, משמעות הדבר אינה שהמכונית היא שתי האמיתות, כלומר שהמכונית היא אמת מוחלטת מנקודת המבט של יצור רגיל ואמת מוחלטת מנקודת המבט של אריא (מי שהבין נכוחה ישירות ריקוּת).

למכונית יש את הטבע של אמת מוסכמת מפני שהיא אמת מוסכמת, ויש לה את הטבע של אמת מוחלטת מפני שיש לה את המאפיין או התכונה של היותה ריקה מקיום אינהרנטי, שהוא האמת המוחלטת.

שתי האמיתות הן טבע אחד. עם זאת, הן אינן אחת, מפני שהן לא זהות אלא תופעות שונות, נבדלות. העובדה ששתי האמיתות הן תופעות שונות אבל הן טבע אחד מתייחסת לשתי האמיתות ביחסלתופעה מסוימת אחת. אין פירושו שכל אמת מוסכמת היא טבע אחד עם כל אמת מוחלטת. למשל, המכונית היא אמת מוסכמת, וריקוּת המכונית מהיותה קיימת באופן מוחלט או באמת היא האמת המוחלטת של המכונית. לכן, האמת המוחלטת של המכונית היא מאפיין, או תכונה של האמת המוסכמת, המכונית. באופן הזה, האמת המוסכמת, המכונית, והאמת המוחלטת של המכונית, הן תופעות שונות, אך הן טבע אחד. לדוגמה, ארעיות המכונית, צורתה וצבעה – כולם מאפיינים או תכונות של המכונית. לכן המכונית היא טבע אחד עם ארעיותה, צורתה וצבעה. באותו אופן לכל תופעה אחרת, שתי האמיתות חייבות להתקיים יחד בו זמנית, קשורות באופן בלתי נפרד, אך נבדלות.

נגארג'ונה אומר ב"פרשנות לתודעת ההארה":

          הכָּכוּת אינה נצפית

          כ[טבע] שונה מהמוסכם.

          מלמדים שהמוסכם הוא ריקוּת;

          הריקוּת עצמה היא המוסכם;

הם אינם מתקיימים זה ללא זו,

בדיוק כמו תוצר וארעי [שהם טבע אחד ואינם מתקיימים זה ללא זה].

שתי השורות הראשונות מסבירות שהאמת המוסכמת והאמת המוחלטת הן טבע אחד.

שתי השורות הבאות נותנות שתי סיבות לכך ששתי האמיתות הן טבע אחד:

1)     כל האמיתות המוסכמות ריקוֹת מהיותן קיימות באמת

2)     הריקוּת מלהיות קיים באמת מוצגת על בסיס האמיתות המוסכמות.

שתי השורות האחרונות מסבירות ששתי האמיתות קשורות זו לזו גם בכך שהן אינן קיימות זו ללא זו; כלומר, האמת המוחלטת של המכונית אינה קיימת אם האמת המוסכמת, המכונית, אינה קיימת, והאמת המוסכמת, המכונית, אינה קיימת אם האמת המוחלטת של המכונית אינה קיימת. הדוגמה שעוזרת להדגים זאת היא 'תוצר וארעי' (שגם הם טבע אחד, והם קשורים באופן שהאחד לא קיים ללא האחר).

אבל גם אם שתי האמיתות הן טבע אחד, הן סותרות מפני שאין משהו שהוא שתיהן – אמת מוסכמת ואמת מוחלטת. אין משהו שהוא שתיהן, אמת מוסכמת ואמת מוחלטת, כי אין משהו שהוא גם מטעה (כזב) וגם לא מטעה (אמת).

היחס בין שתי האמיתות מתבטא גם בפסקה הבאה מ"סוטרת מהות החוכמה":

          חומר הוא ריקוּת

ריקוּת היא חומר,

אין ריקוּת מלבד חומר

וגם אין חומר מלבד ריקוּת.

ארבע השורות מלמדות את ארבע העמקוּיות:

1)     עמקוּת המוחלט

2)     עמקוּת המוסכם

3)     העמקוּת של היותן של שתי האמיתות טבע אחד

4)     העמקוּת של היותן של שתי האמיתות מובדלות באופן נומינלי.

חומר כאן מתייחס למצרף החומר הפיזי. מצרף החומר הוא אמת מוסכמת בעוד שריקוּת המצרף הפיזי, כלומר היעדר קיום אינהרנטי של מצרף החומר, היא אמת מוחלטת. השורה " חומר הוא ריקוּת"  מלמדת את העמקוּת הראשונה, עמקוּת המוחלט, כי היא מצביעה על הריקוּת מקיום אינהרנטי של מצרף החומר, שהוא האמת המוחלטת של מצרף החומר.

השורה " ריקוּת היא חומר" מלמדת את העמקוּת השנייה, עמקוּת המוסכם, כי היא מצביעה על העובדה שמצרף החומר קיים מפני שהוא נעדר קיום אינהרנטי ואובייקטיבי. לכן, מצרף החומר הוא סוג של התגלות של הריקוּת, כי לשם קיומו הוא תלוי בריקוּת מצרף החומר מקיום אמיתי, מעצם מהותו.

נוסף על כך, מצרף החומר והאמת המוחלטת שלו הם טבע אחד כי האמת המוחלטת של מצרף החומר היא מאפיין של מצרף החומר. זה מתבטא בשורה " אין ריקוּת מלבד חומר" שמלמדת את העמקוּת של היותן של שתי האמיתות טבע אחד, כי האמת המוסכמת, מצרף החומר, היא טבע אחד עם האמת המוחלטת שלה, היעדר קיום אינהרנטי של מצרף החומר.

עם זאת, גם אם מצרף החומר והאמת המוחלטת שלו הם טבע אחד, הם אינם זהים אלא הם שתי תופעות מובדלות נומינלית. זה מתבטא בשורה " וגם אין חומר מלבד ריקוּת" שמלמדת את העמקוּת של היותן של שתי האמיתות מובדלות באופן נומינלי.

לפיכך, שתי האמיתות הן תופעות שונות אבל לא טבע שונה, כלומר הן לא תופעה אחת אלא טבע אחד.

"הסוטרה המבהירה את המחשבה" מציינת ארבעה פגמים שהיו קורים אילו שתי האמיתות לא היו טבע אחד:

  1. 1.      ריקוּת הכד מהיותו קיים באמת לא היתה אופן השהייה (הטבע המהותי) של הכד.
  2. 2.      התודעה המבינה נכוחה את ריקוּת הכד מהיותו קיים באמת לא היתה גוברת על התודעה התופסת את הכד כקיים באמת.
  3. 3.      הכד לא היה הבסיס עליו מפריכים את היותו של הכד קיים באמת.
  4. 4.      התודעה המבינה נכוחה את ריקוּת הכד מהיותו קיים באמת והתודעה שתופסת את הכד כקיים באמת היו קיימות יחד ברצף של בודהה (מאחר ובודהה היה תופס את היותו של הכד קיים באמת ואת ריקוּת הכד מהיותו קיים באמת כבלתי קשורים).

לאמה צונגקהאפה אומר ב"הבהרת המחשבה" שאילו תופעות וריקוּתן מהיותן קיימות באמת לא היו טבע אחד, תופעות היו חייבות להתקיים באמת.

נוסף על כך, "הסוטרה המבהירה את המחשבה" מציינת גם את ארבעת הפגמים שהיו קורים אילו שתי האמיתות היו אחת:

  1. 1.      תופסים ישירים ברצף של יצורים רגילים היו מסוגלים להבין נכוחה את ריקוּת הכד מהיותו קיים באמת.
  2. 2.      רגשות עוכרים היו מתהווים באופן תלוי בתפיסת ריקוּת הכד מהיותו קיים באמת.
  3. 3.      ריקוּת הכד מהיותו קיים באמת היתה בעלת צבע וצורה.
  4. 4.      לא היה צורך שיוגים ישקיעו מאמץ כדי להבין נכוחה את ריקוּת הכד מהיותו קיים באמת.

פגמים נוספים שמתוארים בטקסטים אחרים הם: (1) בדיוק כפי שאין גיוון בין האמיתות המוחלטות לא היה גיוון בין האמיתות המוסכמות, (2) בדיוק כפי שיש הרבה אמיתות מוסכמות שהן עוכרות, כך היו הרבה אמיתות מוחלטות שהן עוכרות, (3) אילו לא היינו צריכים לנסות לחפש את האמת המוחלטת, הדרך אל החירות היתה ללא-ראשית. 

ממשי ובלתי ממשי  ביחס לנקודת המבט של העולם

בטיבטית: ºWÛG-dïm-HÛ-ÁïÅ-Pô-¾-¿eôÅ-qü Jig ten gyi She Ngo la Doe pa

(ג'יג-טֶן = עולם/ עולם בר חלוף/ ארצי/ קיום נודד; ג'יג = מתכלה/ נכחד/ נהרס; טֶן = בסיס/ תמיכה; שֶה [פָּה] = תודעה/ יודע; נגוֹ = נקודת מבט/ פנים; לָה = מילת יחס; דֵה-פָּה = ביחס ל/ תלוי ב)

באנגלית: relative to the perspective of the world /

or: relative to the perspective of the consciousness of the world

בעברית: ביחס לנקודת המבט של העולם / או: ביחס לנקודת המבט של התודעה של העולם

הדוגלים באסכולת מדהיאמיקה סווטנטריקה, השנייה אחרי האסכולה הבודהיסטית הפילוסופית הגבוהה ביותר, טוענים שאפשר לחלק אמיתות מוסכמות לאמיתות מוסכמות ממשיות ובלתי ממשיות. עם זאת, על פי אסכולת מדהיאמיקה פרסנגיקה, חלוקה כזאת אינה נכונה כי כל האמיתות המוסכמות הן מטעות או כוזבות ולכן בלתי ממשיות. כדי להיות ממשית, תופעה חייבת להתקיים כפי שהיא מופיעה. אמיתות מוסכמות הן מטעות כי לתופסים ישירים של בעלי תודעה הן תמיד מופיעות כקיימות באופן אינהרנטי, כאילו אפשר למצאן בבסיס התיוג שלהן.

לפיכך, אמיתות מוסכמות הן בלתי ממשיות בעוד אמיתות מוחלטות הן ממשיות. אמיתות מוחלטות הן ממשיות או לא מטעות כי לתופסים ישירים של בעלי תודעה הן אף פעם לא מופיעות כקיימות מעצם טבען אלא מופיעות באופן בו הן קיימות, כלומר הן מופיעות כריקוֹת מהיותן קיימות מעצם טבען.

עם זאת, הדוגלים באסכולת פרסנגיקה טוענים שביחסלנקודת המבט של העולם אפשר לחלק מושאים שאינם אמיתות מוחלטות לאלה שהם ממשיים ולאלה שהם בלתי ממשיים.

צ'נדרקירטי אומר ב"מוסף לדרך האמצע":

          אלה שנתפסים על ידי ששה חושים ללא פגם

ושמבינים אותם [מנקודת מבט] של העולם,

הם אמיתיים עבור העולם; באשר לשאר,

אפילו עבור העולם הם מוצגים כבלתי ממשיים.

מושאים שהם ממשיים ביחס לנקודת המבט של העולם

מושאים שהם ממשיים ביחס לנקודת המבט של העולם הם מושאים של אחת משש התודעות (חמש תודעות חושים והתודעה המנטלית) שֶאֵלֶה שמעולם לא העלו על דעתם את הריקוּת מחשיבים אותן כמודעויות לא-טועות, ללא פגם. מכונית, לדוגמה, היא ממשית ביחס לנקודת המבט של העולם, כי אלה שמעולם לא שמעו או חשבו על ריקוּת מחשיבים את המכיר התקף המוסכם התופס את המכונית כלא טועה. לכן, מנקודת המבט של העולם המכונית קיימת באופן שהיא מופיעה למכיר התקף המוסכם הזה. כמובן שהמכיר התקף המוסכם שתופס את המכונית טועה למעשה באשר להופעת הקיום האינהרנטי של המכונית, אך זה לא מונע ממנו להבין נכוחה את המכונית. לפיכך, גם אם מודעויות מוסכמות טועות באשר להופעת קיום אינהרנטי, אף על פי כן הן מסוגלות להבחין באופן שאין להפריכו בין פנים ובין השתקפות של פנים במראָה.

לכן, דוגמאות של מושאים שהם ממשיים ביחס לנקודת המבט של העולם הן: מכוניות, פנים, כדים, עמודים וכן הלאה. דוגמאות אחרות הן "אני" קיים מעצם טבעו, מכונית קיימת מעצם טבעה וכו'. גם אם המושאים מהסוג השני אינם קיימים, הם ממשיים ביחס לנקודת המבט של העולם, כי אלה ש"אינם מכוונים כלפי הריקוּת" (כלומר אלה שלא יודעים על הריקוּת, שלא פועלים בהתאם להבנת הריקוּת, ושלא מושפעים מהבנת הריקוּת) מחשיבים את המודעויות שתופסות מושאים אלה כמודעויות ללא פגם, לא טועות.

מושאים שהם בלתי ממשיים ביחס לנקודת המבט של העולם

מושאים שהם בלתי ממשיים ביחס לנקודת המבט של העולם הם מושאים של אחת משש התודעות שנחשבות מודעויות פגומות או טועות אפילו ע"י אלה שמעולם לא העלו על דעתם את הריקוּת. לדוגמה, השתקפות של פנים במראה, היא בלתי ממשית ביחס לנקודת המבט של העולם מפני שהיא מופיעה כפנים למרות שהיא לא קיימת כפנים. לכן, המודעות המוסכמת שתופסת את השתקפות הפנים במראה היא מודעות טועה אפילו מנקודת המבט של אלה שהם "לא מכוונים כלפי הריקוּת".

דוגמאות אחרות למושאים שהם בלתי ממשיים ביחס לנקודת המבט של העולם הן: הד קולו של אדם, חזיון תעתועים של מים (מיראז'), פיל-חלום, קשת בענן וכן הלאה. אלה הם כולם מושאים שגם אם אינם קיימים באופן שהם מופיעים, הם עדיין תופעות קיימות ומתפקדות.

דוגמאות של מושאים בלתי קיימים שהם בלתי ממשים ביחס לנקודת המבט של העולם הן: קרני ארנב, השתקפות פנים במראה שהיא פנים ממשיות, בת-קול (הד) שהיא קול, פיל בחלום, עצמי קבוע, חסר חלקים ובלתי תלוי וכן הלאה.

כפי שהוסבר לעיל ההבחנה הזאת בין מושאים ממשיים לבלתי ממשיים היא רק ביחס לנקודת המבט של העולם; זה לא כך מנקודת המבט של אסכולת פרסנגיקה מדהיאמיקה, ולכן לא כך ביחס לנקודת המבט של אריא. נוסף על כך, ההבחנה בין מושא ממשי למושא בלתי ממשי נעשית באופן תלוי במודעות התופסת את המושא, ומאחר וכל המודעויות המוסכמות הן טועות, כל האמיתות המוסכמות הן בהכרח בלתי ממשיות.

בודהה-פליטה מביא אנלוגיה למושאים שהם ממשיים ובלתי ממשיים ביחס לנקודת המבט של העולם ב"פרשנות של בודהה-פָּליטָה":

שני כפריים התבוננו בציור קיר והחלו להתווכח. כפרי אחד זיהה דמות של אל שמחזיק בגלגל כאישווארה , ודמות של אל שמחזיק בקלשון כקרישנה. הכפרי השני טען (בצדק) את ההיפך. כדי לפתור את חילוקי הדעות ביניהם הם שאלו סגפן נודד. לסגפן היה ברור מיד ששום ציור אינו אל. אף על פי כן, הסגפן השביע את רצון הכפריים בכך שענה להם על-פי נקודת המבט הארצית שלהם, ואמר להם מי צדק ומי טעה.

תשובתו נכונה על-פי נקודת המבט של הכפריים, גם אם היא אינה תואמת את נקודת המבט שלו באשר לטבע האלים. 

מוסכמות בלבד

כפי שהוסבר לעיל, אמיתות מוסכמות נחשבות "אמת למסתיר" כי הבערות תופסת אותן באופן מוטעה. לכן, אמיתות מוסכמות הן אמיתות ביחס לאלה שיש להם את הבערות המסתירה. אך כיצד רואים את האמיתות המוסכמות בעלי תודעה שהתגברו על הבערות?

יש שלושה סוגים של בעלי תודעה שהתגברו על הבערות, או סילקו אותה:

1)     ארהאט שומע

2)     ארהאט בודהה-בכוח-עצמו

3)     בודהיסטווה שהשיג את אחת משלוש הרמות הטהורות (הרמה השמינית, התשיעית או העשירית)

למען הקיצור מתייחסים לשלושה אלה כ"שלוש הישויות".

שומעים ובודהות-בכוח-עצמם מבינים נכוחה ריקוּת (באופן מושגי ובהסתמך על נימוקים נכונים) לכל המאוחר בדרך הצבירה 'האמצעית' של ההינאיאנה. כאשר הם מכוננים תודעה שהיא איחוד של שהייה בשלווה וראייה חודרת, שהריקוּת היא מושאה, הם מגיעים לדרך ההכנה של ההינאיאנה. ברגע שהם מפתחים איזון מדיטטיבי שמבין נכוחה ריקוּת ישירות הם מגיעים לדרך הראייה של ההינאיאנה. בדרך הראייה של ההינאיאנה, בזמן שהם מבינים נכוחה ריקוּת ישירות, מסלקים השומעים והבודהות-בכוח-עצמם את הבערות הנרכשת אינטלקטואלית ואת כל הרגשות העוכרים הנובעים מבערות זאת. אחרי שסילקו את הבערות הנרכשת אינטלקטואלית וכו', וכאשר הם נכנסים שוב לאיזון מדיטטיבי שמבין נכוחה ריקוּת ישירות, מגיעים השומעים והבודהות-בכוח-עצמם לדרך המדיטציה של ההינאיאנה.  בדרך המדיטציה של ההינאיאנה הם מסלקים בהדרגה את הבערות המולדת ואת הרגשות העוכרים האחרים הנובעים מהבערות המולדת. הם נכנסים שוב ושוב לאיזון המדיטטיבי (המבין נכוחה ריקוּת ישירות) וכל איזון מדיטטיבי מסלק אחת מהרמות של בערות מולדת וכו', החל מהרמה הגסה ביותר. כאשר השומעים והבודהות-בכוח-עצמם סילקו את הרמה המעודנת ביותר של בערות מולדת וכו' הם מגיעים אל הדרך ללא לימוד נוסף של ההינאיאנה ונהיים לארהאטים (ר' תרשים).

בודהיסטוות גם הם מבינים נכוחה ריקוּת (באופן מושגי ובהסתמך על נימוקים נכונים) לכל המאוחר בדרך הצבירה 'האמצעית' של המהאיאנה. הם מגיעים לדרך ההכנה של המהאיאנה כאשר הם מכוננים תודעה שהיא איחוד של שהייה בשלווה וראייה חודרת, שהריקוּת היא מושאה. ברגע שהם מפתחים איזון מדיטטיבי שמבין נכוחה ריקוּת ישירות הם מגיעים לדרך הראייה של המהאיאנה. בדרך הראייה של המהאיאנה, בזמן שהם מבינים נכוחה ריקוּת ישירות, מסלקים הבודהיסטוות את הבערות הנרכשת אינטלקטואלית ואת כל הרגשות העוכרים הנובעים ממנה. אחרי שסילקו את הבערות הנרכשת אינטלקטואלית וכו', וכאשר הם נכנסים שוב לאיזון מדיטטיבי שמבין נכוחה ריקוּת ישירות, מגיעים הבודהיסטוות לדרך המדיטציה של המהאיאנה.  בדרך המדיטציה של המהאיאנה, מרמת הבודהיסטווה הראשונה ועד לרמת הבודהיסטווה השביעית, הם נכנסים שוב ושוב לאיזון המדיטטיבי (המבין נכוחה ריקוּת ישירות), ובאופן תלוי בו הם מסלקים בהדרגה את הרמות הגסות והמעודנות יותר של הבערות המולדת וכל הרגשות העוכרים האחרים הנובעים מהבערות המולדת. ברמת הבודהיסטווה השמינית של דרך המדיטציה של המהאיאנה סילקו הבודהיסטוות את הבערות המולדת וכו' ולפיכך השיגו נירוואנה (היפסקות הבערות והרגשות העוכרים הנובעים מבערות). במשך שלוש רמות הבודהיסטווה האחרונות, הרמות הטהורות, בזמן שהם שקועים באיזון מדיטטיבי (המבין נכוחה ישירות ריקוּת), הם מסלקים בהדרגה את הרישומים הגסים והמעודנים יותר של הבערות הנרכשת אינטלקטואלית ושל הבערות המולדת ואת הרישומים הגסים והמעודנים יותר של הרגשות העוכרים שנובעים משני סוגי הבערות. לאחר שהתגברו על הרישומים המעודנים ביותר של שני סוגי הבערות ועל הרישומים המעודנים ביותר של הרגשות העוכרים שנובעים משני סוגי הבערות, הופכים הבודהיסטוות לבודהות מוארים בשלמות. (ר' תרשים).

למרות שהמודעויות השונות של שלוש הישויות עדיין מושפעות מהחזות של קיום אינהרנטי של התופעות, אף לא אחת מישויות אלה תופסת את התופעות כקיימות מעצם טבען, מכיוון ששלושתן סילקו את הבערות המסתירה. לכן, בדיות או אמיתות מוסכמות הן לא אמיתות אלא מוסכמות בלבדביחס לנקודת המבט של שלוש ישויות אלה. אמיתות מוסכמות הן מוסכמות בלבד ביחס לנקודת המבט של שלוש ישויות אלה, כי למרות שהן מופיעות לישויות אלה כקיימות מעצם טבען הישויות האלה לא תופסות אותן כקיימות באופן הזה.

למשל, השתקפות פנים במראה היא אמת או תופעה לא-מטעה ביחס לנקודת המבט של אלה שעדיין לא למדו שהשתקפות הפנים במראה אינה פנים. עם זאת, ביחס לנקודת המבט של אלה שהבינו שהשתקפות הפנים במראה אינה פנים, ההשתקפות של פנים אינה אמת אלא תופעה מטעה. ביחס לנקודת המבט של אנשים אלה השתקפות היא תופעה מטעה כי למרות שהיא מופיעה להם כפנים הם לא תופסים אותה כפנים.

עם זאת, למרות שביחס לנקודת המבט של שלוש הישויות האלה תופעות מוסכמות הן מוסכמות בלבד, אין פירושו שביחס לנקודת המבט של שלוש הישויות האלה תופעות מוסכמות הן לא אמיתות מוסכמות, או "אמיתות למסתיר". אלה שהתגברו על הבערות העוכרת מבינים שתופעות מוסכמות הן אמיתות לתודעות הנבערות של יצורים אחרים. יתר על כן, הם יכולים גם לזכור כיצד הופיעו התופעות המוסכמות קודם לכן למודעויות הנבערות של עצמם. לכן, ביחס לנקודת המבט של שלוש הישויות, תופעות מוסכמות הן גם אמיתות מוסכמות וגם מוסכמות בלבד.

ביחס לנקודת המבט של שלוש הישויות, תופעות מוסכמות הן גם אמיתות מוסכמות (אמיתות למסתיר) וגם מוסכמות בלבד כי המילה "בלבד" אינה מסלקת את האמיתות המוסכמות אלא את האמיתות.

זה מוסבר גם ב"אוקיינוס ההנמקות" של לאמה צונגקהאפה:

אלה שנטשו את המסתיר, שהוא הבערות העוכרת, אין להם את המסתיר התופס קיום אמיתי שמנקודת המבט שלו [תופעות] מוצגות כאמיתות. זה מוכיח שתופעות מורכבות אינן אמיתות מנקודת המבט שלהם; זה לא מוכיח שתופעות מורכבות אינן אמיתות מוסכמות. לכן, מאחר ועבור אלה (שמנקודת המבט שלהם תופעות מורכבות הן מוסכמות בלבד) מבין השניים – "אמת" ו"מוסכם" – אמת היא בלתי אפשרית, המילה "בלבד" [במונח "מוסכמות בלבד"] מסלקת את ה"אמת". כיצד תוכל היא לסלק את ה"אמת המוסכמת"?

לכן, חזות של קיום אינהרנטי מטעה יצורים רגילים "ילדותיים", בעוד שמנקודת המבט של שלוש הישויות, תופעות מוסכמות בדויות מתהוות באופן תלוי ולפיכך הן מוסכמות בלבד. מנקודת המבט של שלוש הישויות, תופעות בדויות הן מוסכמות בלבד ולא אמיתות כי שלוש הישויות סילקו את המערפלים העוכרים. מערפלים עוכרים הם המערפלים שמונעים מבעדנו להגיע למצב של ארהאט, והם מתייחסים לבערות, לרגשות העוכרים האחרים הנובעים מבערות כמו כעס, היקשרות וכו', ולזרעים של הבערות והרגשות העוכרים האחרים.

יחד עם זאת, שלוש הישויות עדיין מושפעות מהמערפלים הקוגניטיביים, שהם הרישומים של בערות השורש והרישומים של הרגשות העוכרים האחרים הנובעים מבערות השורש. המערפלים הקוגניטיביים האלה הם המערפלים לידיעת-כול, כי הם המערפלים עליהם חייבים הבודהיסטוות להתגבר כדי להשיג את המצב היודע-כול של בודהה.

לפיכך, מוסכמות בלבד לא מופיעות לשלוש הישויות כאשר הם שקועים באיזון מדיטטיבי המבין נכוחה ישירות את הריקוּת. הן מופיעות לשלוש הישויות רק במשך ההישג העוקב, כאשר המודעויות מוכתמות במערפלים קוגניטיביים. הסיבה שמוסכמות בלבד מופיעות לשלוש הישויות רק כשהן מוכתמות במערפלים קוגניטיביים היא שתופעות מוסכמות עדיין מופיעות להם כקיימות מעצם טבען. עם זאת, למרות שהן מופיעות כקיימות מעצם טבען בפרק הזמן של ההישג העוקב, המודעויות של שלוש הישויות יודעות שאמיתות מוסכמות לא קיימות באופן שהן מופיעות, וזו הסיבה לכך שמנקודת מבטם אמיתות מוסכמות הן מוסכמות בלבד.

האמת המוחלטת

צ'נדרקירטי אומר ב"מוסף לדרך האמצע":

                        בכוח הקטרקט, מתויגות ישויות מסולפות,

כמו שערות נופלות וכן הלאה.

האחד שעיניו צלולות רואה מהי המציאות;

באופן דומה הבן [שזה המקרה] בהקשר הזה.

ב"פרשנות העצמית למוסף לדרך האמצע" שלו אומר צ'נדרקירטי:

אלה עם קטרקט רואים באופן שגוי ישויות כמו שערות נופלות וכן הלאה. גם אם אלה בלי קטרקט יציינו [שאין שערות נופלות, אלה עם קטרקט] לא מסוגלים להכיר את המציאות כפי שהיא, כלומר הם לא מסוגלים לא לראות שערות נופלות באותו אופן שאלה שאין להם קטרקט [לא רואים שערות].

צ'נדרקירטי מסביר בעזרת אנלוגיה כיצד אמיתות מוחלטות נתפסות על ידי אלה שהם משוחררים מהרישומים של הבערות שתופסת קיום אמיתי. האנלוגיה היא של שני אנשים המתבוננים בכלי שלפניהם. אחד מהם סובל ממחלת עיניים כמו קטרקט, שגורמת להופעת שערות נופלות. הופעה זו גורמת לו שוב ושוב להפוך את הכלי כדי לסלק את השערות מתוכו. האדם האחר משוחרר מהמחלה הזאת ולכן משוחרר מהופעה כזאת. מאחר והוא אינו מושפע מהמחלה הוא מסוגל לראות מה שיש למעשה, כלומר את הריקוּת, או ההיעדר של השערות הנופלות.

נוסף על כך, גם אם האדם שסובל ממחלת העיניים יוכל לבסוף להבין נכוחה את הריקות ,או ההיעדר, של שערות נופלות (באמצעות תודעה מנטלית), הוא אינו מסוגל לחוות את הכלי שלפניו באופן שחווה האדם שאין לו את מחלת העיניים.

באופן דומה, כאשר בעלי תודעה ובודהות מתבוננים באמיתות מוסכמות כמו המצרפים, למודעויות של בעלי תודעה מופיע הקיום האינהרנטי של המצרפים, בעוד שלתודעות יודעות-הכול של בודהות מופיעה הריקוּת מקיום אינהרנטי של המצרפים. הסיבה לכך היא שהבודהות משוחררים מהמערפלים העוכרים והקוגניטיביים ולפיכך משוחררים מכל סוג של הופעה מוטעית. יתרה מכך, למרות שבעלי תודעה מסוגלים להבין נכוחה ישירות את הריקוּת מקיום אינהרנטי של המצרפים (באמצעות התודעה המנטלית שלהם), הם אינם מסוגלים לחוות את המצרפים באותו האופן שחווים הבודהות. כאשר הבודהות מתבוננים במצרפים הם רואים את "ריקוּת המצרפים באמצעות אי ראיית המצרפים".

ב"פרשנות העצמית למוסף לדרך האמצע" שלו אומר צ'נדרקירטי:

                   האחד בלי מחלת העיניים רואה את הכָּכוּת של השערות הנופלות; האחר לא.

באופן דומה, הישויות של המצרפים, היסודות, שדות החושים וכן הלאה, שבהן מתבוננים אלה שבאמצעות היותם מושפעים ממחלת העיניים של הבערות אינם רואים את הכָּכוּת, הן הישויות המוסכמות של [תופעות] אלה. האמת המוחלטת שלהן היא מה שהבודהות, המשוחררים מרישומי הבערות, רואים באמצעות ראיית הטבע [המוחלט] של המצרפים האלה עצמם וכן הלאה, באופן שהאחד שאין לו מחלת עיניים רואה שערות נופלות.

[שאלה:] האין זה די בלתי אפשרי לראות טבע [מוחלט] עם היבט כזה?

[תשובה:] נכון. עם זאת, הם רואים באמצעות אי-ראייה.

משמעות הפִּסקה הזאת היא שהבודהות רואים את הטבע המוחלט של המצרפים באמצעות אי-ראיית האמיתות המוסכמות (המצרפים), כלומר הם מבינים נכוחה ישירות את ריקוּת המצרפים מקיום אינהרנטי באמצעות ההיעלמות של הופעת האמיתות המוסכמות. לכן, "ראייה באמצעות אי-ראייה" אינה סתירה כי מה שנראה (הריקוּת של המצרפים מקיום אינהרנטי: האמת המוחלטת) ומה שאינו נראה (המצרפים: האמת המוסכמת) הם שונים.

עם זאת, אין פירושו שהבודהות לא מבינים נכונה אמיתות מוסכמות כי המודעויות של בודהות מבינות נכוחה באופן לא מושגי את כל האמיתות המוחלטות באמצעות היעלמות ההופעה של האמיתות המוסכמות, ובו-זמנית מבינות נכוחה באופן לא מושגי את כל האמיתות המוסכמות באמצעות הופעת האמיתות המוסכמות. לכן, תודעות הבודהה מבינות נכוחה את האמיתות המוחלטות באמצעות היעלמות ההופעות הדואליסטיות, כלומר הן מבינות נכוחה את האמיתות המוחלטות באופן לא דואלי. בה בעת, הן מבינות נכוחה את האמיתות המוסכמות באמצעות קישור עם הופעות דואליסטיות.

ספרייה ולימוד

ספרים בהוצאת ידידי הדהרמה

"טיפוח הפוטנציאל האנושי"

ג'טסונמה טנזין פאלמו  

בספרה "טיפוח הפוטנציאל האנושי" (שש השלמויות) מעניקה לנו ג'טסונמה טנזין פאלמו מבט רחב על האימון הבודהיסטי מעבר לישיבה על הכרית. ספרה הינו תרגום הקורס שנתנה בישראל ב-2006. למידע נוסף ורכישה