תרגום משיעור של ג'טסונמה טנזין פאלמו על לקיחת מקלט

אם נחשוב על הדרך הבודהיסטית כעל מקדש, אזי על מנת להכנס אליו, עלינו לעבור בשער הקדמי. דלת קדמית זו הנה ההתחייבות של לקיחת המקלט. המשמעות של לקחת מקלט הנה שאנחנו בורחים ממשהו.

ממה אנו בורחים? בימים אלו העולם מלא בפליטים. פליטים המחפשים מפלט. הם בורחים ממחלות, אויבים, מאסונות טבע שהתרחשו בארצותיהם. הם בורחים אל מקום בו הם מקווים שימצאו בטחון והגנה. כך בבודהיזם, כולנו פליטים. אם יש בנו שביב של הגיון, אנו מבקשים להמלט מהבעיות, הקונפליקטים, והקשיים של מעגל זה של חיים ומוות. בייחוד אנו בורחים מהקונפליקטים שהם תולדה של תודעתינו הפראית וחסרת המשמעת, ושל הרעלים של ההשלייה העצמית, תאוותינו, יצר הרע שלנו, הגאווה והקנאה, שגורמים לכל כך הרבה הפרעות לנו ולאחרים. אנו בורחים מהבעיות של אי השגת אשר חמדה נפשינו ומהשגת מושאי סלידתינו- זקנה, חולי ומוות. יש כל כך הרבה בעיות בעולם זה.

היכן אנו יכולים למצוא מקלט? אנו יכולים למצוא מקלט באמת המוחלטת. זוהי הקרקע המוצקה האמיתית והיחידה שנוכל למצוא. שום דבר יחסי לעולם לא יוכל להוות מקלט אמיתי. במסורת הבודהיסטית, אנו מחשיבים כמחסה את הבודהא, את תורתו, ואת הקהילה שקיימה את תורה זו. מדוע? הבודהא היה נסיך שחי בצפון הודו לפני 2500 שנה, שהיה לו כל אשר חפץ בו. היו לו שלושה ארמונות לשלוש עונות השנה, הורים מפנקים, אשה יפה ואף היה לו בן. היה לו הכל, אך בעת גיחותיו אל מחוץ לארמון, הוא חזה במראות של אדם חולה, אדם זקן מאוד ובסופו של דבר, בגופה. זו היתה תגלית גדולה עבורו, משום שדברים אלו הוסתרו מפניו במהלך חיי המותרות שלו. ייתכן שדברים אלו לא הוחבאו פיסית מעמו, אך הוא לא חשב על דברים אלו באמת.

כאשר אנו צעירים, איננו חושבים בדרך כלל על חולי זקנה ומוות. זה משהו שקורה לחטיארים זקנים אי שם. אנחנו לא חושבים שבלתי נמנע שדברים אלו יקרו גם לנו. חולי קיים. לא רק אנשים זקנים חולים במחלות נוראיות- צעירים רבים נהיים חולים מאוד. אפילו אם נתחמק מלמות בגיל צעיר או ממחלות, או אם אנו חולים אך עוד ממשיכים לחיות, אז אנו הולכים להשחק ולהזדקן.

הבודהא אמר, שהדבר היחידי הוודאי לגבי החיים הוא המוות. זה נכון- וזה לא משנה כמה צעירים או זקנים אנחנו. אני בטוחה שלכולנו היו חברים שהיו צעירים מאוד, שעברו תאונת דרכים או סוג אחר של תאונה, או פתאום חלו במחלה סופנית, ומתו כשהם צעירים מאוד. מי היה מצפה מהם שימותו? אבל איננו יודעים. היום אנו כאן ומחר איננו. אנו לא יכולים לחשוב "אני הולך לחיות עוד שבעה עשורים ואז אמות". מי יודע מתי נמות? איש אינו יודע זאת. רק משום שאנו צעירים ובריאים אין משמעו שאנו לא יכולים להיות מתים מחר. אנו לא יודעים זאת. אף אחד מאיתנו לא יודע זאת.

הבודהא ראה כל זאת, והוא ראה כמה סבל היה בעולם, משום שאנשים רוצים דברים אבל לא מקבלים את שהם רוצים. במקום זאת, הם לעיתים קרובות מקבלים את שהם לא רוצים. וכך- הם אומללים.

הוא חשב "מהי הסיבה לכך?” אז הוא עזב- הוא עזב את ארמונו, את משפחתו, הוא עזב הכל- ונדד בעולם כקבצן, כאיש קדוש בהודו. הוא הלך לחפש אחר האמת של מקורות הסבל, ואיך להתגבר עליהם.

לאחר שש שנים של תרגולים מסוגים שונים, הוא חווה התעוררות מלאה של תודעתו תחת עץ בודהי בביהאר, בצפון הודו. תודעתו נפתחה לחלוטין, וחזרה אחורה דרך עידנים אחר עידנים של זמן. מה שקרה הוא שהוא חווה את הפוטנציאל האנושי שלו- פוטנציאל שיש לכולנו, אך שבאופן נורמלי הוא סגור בפנינו. זה לא שהוא היה אל, אלא שפשוט כאדם, התודעה שלו מימשה את הפוטנציאל שלה. אומרים שאנחנו משתמשים במשהו כמו שמונה אחוזים מהמוח שלנו. מה עושים תשעים ושניים האחוזים האחרים? אולי הם שומרים את כל התיעודים הללו.

יש תיאור בסוטרות שמספר על פעם שהבודהה היה ביער והרים בידו חופן עלים ושאל את תלמידיו: “ העלים שבידי, לעומת כל העלים שביער- היכן ישנם יותר עלים?”. וכמובן הם אמרו: “העלים בידך הם כה מעטים. כמות העלים שביער היא אינסופית". והבודהא אמר" כך הוא מה שאני יודע, בהשוואה למה שאני ממש אומר לכם. מה שאני מלמד אתכם הוא כחופן העלים בידי, ומה שאני הבנתי הוא כעלים ביער כולו". אך הוא הוסיף " מה שאני מספר לכם הוא מספיק על מנת שתוכלו להגיע לשחרור. זה כל שהנכם צריכים לדעת". כך, מישהו כזה עם תודעה כל יודעת ומשוחררת לחלוטין, ראוי שנקח בו מקלט, משום שהוא התווה את הדרך בבהירות רבה.

הסיבה השניה היא שהמילה "בודהא", שמשמעותה היא "להיות ער" , היא הפסגה של חוכמה מוחלטת, חמלה וטוהר. אנו לוקחים מקלט בכך. אנו הולכים למקלט לפוטנציאל העצמי שלנו לבודהיות. בכולנו יש את מה שנקרא "טבע בודהא". זה אומר שברשות כולנו פנימה יש שלמות של חכמה, חמלה וטוהר. אך היא מוסתרת עדיין. ועם זאת, זה מה שמחבר אותנו אל כל הברואים- לא רק בני אדם כי אם חיות, חרקים וכל דבר תבוני. בכל דבר בעל תודעה יש את הפוטנציאל הזה. זה יכול לקחת זמן רב לחשוף אותו, או שזה יכול לקרות בן רגע, אך הוא ישנו בנו. כך, אנו גם הולכים למקלט למה שבתוכינו- טבעינו הפנימי האמיתי.

כאשר אנו לוקחים מקלט בדהרמה, אנו קודם כל לוקחים מקלט בתורתו של הבודהא. לאחר הארתו של הבודהא, הוא נדד במשך ארבעים וחמש שנה באיזור צפון-מערב הודו, ודיבר לסוגים רבים של אנשים- עשירים ועניים, חילוניים ונזירים, גברים, נשים, צעירים וזקנים- ורוב ההדרכה הזו תועדה. בקנון הטיבטי ישנם 108 כרכים של שיעורי הבודהא. אך אנו לוקחים מקלט בדהרמה גם במובן של המציאות המוחלטת-זאת אשר נראית כאשר ענני הבלבול שלנו והשלייתינו העצמית מתפזרים, ואנו רואים את המציאות פנים אל פנים: המציאות המוחלטת הזו נמצאת שם וגם בתוכינו. זוהי הדהרמה האמיתית , החוק האוניברסלי.

אנו הולכים למקלט בסנגהא, משום שהסנגהא הם אלו שהבינו את הדרך- שהיו להם חוויות אותנטיות והבנות של טבעה הבלתי תלוי של תודעתם. זה כאילו שכולנו חולים- כולנו חולים מאוד בשל חמשת הרעלים של השלייה-עצמית, חמדנות, יצר רע, גאווה וקנאה. הבודהא הוא כרופא האומר: "אתה חולה אך ניתן לרפא אותך" ואז הוא מכין את המרשם לתרופה. התרופה היא הדהרמה, ובדיוק כמו עם כל תרופה רגילה, אין זה מספיק לקרוא את התוית או לדעת מהם המרכיבים: אנחנו חייבים לקחת את התרופה. עלינו ללכת אחר המזור. ישנו מזור. אנו יכולים להרפא. אלו העוזרים לנו ודואגים לנו הם הסנגהא. הם כמו אחיות- הם דואגים לנו, עוזרים לנו לקחת את התרופה במינונים הנכונים והם משגיחים עלינו עד שאנו נרפאים לחלוטין. כאשר אנו נרפאים אנו יכולים לתפוס את מקומם ולעזור לאחרים.

הטקס של לקיחת המקלט מגיע מתקופת הבודהא עצמו. כאשר הבודהא נדד ברחבי צפון הודו הוא פגש אנשים רבים שבקשו את עצתו. בסופם של רבות משיחות אלו, השואל אומר " מעתה ועד סוף החיים, אני לוקח מקלט בבודהא, בדהרמה, בסנגהא". זוהי מסורת עתיקה מאוד בכל המסורות הבודהיסטיות. זוהי התחייבות לשים את הדרך הרוחנית במרכז חיינו במקום למקם אותה רק בשוליהם. זוהי התחייבות אשר אומרת "מעתה והלאה, אני אתמיר את חיי למשהו בעל משמעות". מכאן, לקיחת מקלט היא תחילתה של הדרך הבודהיסטית.

תרגום: מיכל תשובה

למקור ממנו נלקח התרגום